'לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" מול "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים"

מוטי קפלן, פרשת כי-תשא (תשפ"א)

''לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה'' מול ''פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים''

האהבה הנפלאה שנתן ה' לנו תורה שבעל-פה במתנה גמורה כפי הכרעת החכמים. הלוחות הראשונים מעשה אלוקים. החכמה האלוקית הצרופה, זרה לאדם, כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'? אבל בתורה שבעל-פה לוחות שניים, שניתנו לאדם לפיסול וכתיבה, משלנו הוא. כפי הכרעת חכמים אף על פי שאינו אמת...

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (לד, א). אלו דברי אלוקים למשה במעשה הלוחות השניים. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" נמצא בתחילת הדיבר הראשון (כ, ג). כאן פְּסָל לְךָ, כאן לא תעשה לְךָ פֶסֶל. מה ראה אלוקים לעשות שימוש דווקא במילים הללו, "פסל לך", המזכירות את השלילה הגדולה "לא תעשה לך פסל", וכי לא תמה משה בינו לבין עצמו, קודם אתה אוסר "לְךָ פֶסֶל", ועכשיו אתה מורה "פְּסָל לְךָ"?

מדוע לא בפשטות: עשה לך או כתוב לך על שני לוחות אבנים? למה להזכיר דווקא המילה הטעונה פסל? ובה פסגת השלילה, "לא תעשה לך פסל". ואותן שתיים מילים, פעם הן מזהירות מפני החמור באיסורים, "לא תעשה לך פסל", ופעם הן מבוא והקדמה לכל התורה כולה, "פסל לך"...

הבחירה במילים פְּסָל-לְךָ אינה מקרית. היא טעונה בשתי משמעויות. האחת, פיסול במשמעות של בריאה, עיצוב, יצירה, והשניה - במשמעות פסילה - וכוונתה: אין לך לחשוש מן הפסול, המוטעה, ובלבד שהם על פי הכרעת חכמים, הכרעת השכל האנושי. שאם כך הרי הם הופכים להיות אמת.

בסוגיית יכולתו של האדם להשגת האמת האלוקית התחבטו גדולי עולם. הנצי"ב מוולוז'ין חש בדברים הללו:

צווה הקב"ה שיהיו הלוחות השניים בפיסול ידי משה... להורות כי ההלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל אדם בסייעתא דשמייא, כמו עצם הלוחות... וגם בכתיבה היתה השתתפות משה, שנאמר "כתב לך את הדברים האלה" (לד, כז).

"בפיסול ידי משה" על פי הנצי"ב - בהשתתפות משה, בהשתתפות האדם, בהתחדשותה של התורה, בהמשך יצירתה. הקב"ה מצווה למשה פסל לך, עשה לך, גבש לך דרך חדשה. פסל את הלוחות וכתוב עליהם, היה עימי שותף בתורה. זו הדרך הגלומה בלוחות השניים.

וכאן תעלה השאלה, כיצד ביד אדם, בשכלו הדל להמשיך את מעשה הא-ל, לכוון אל האמת העליונה, דעת ה'.

ר' אריה לייב הלר, בהקדמה לספרו 'קצות החושן' קובע כי "הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי, ואף על פי שאינו אמת", והוא מביא מדרש (בראשית רבה, פרשה ח, ה) - התייצבו מלאכים וטענו ''האדם מלא שקרים... והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי'' ואתה אלוקים מבזה את חותמך - אמת. עונה אלוקים: ''האמת תעלה מן הארץ, כפי הסכמת החכמים''. האמת עולה מן הארץ, מן האדם. ניתן לעצב אותה, לפסל אותה על פי דעת אדם המסוגלת לטעות. גם כאשר יש בה כביכול דברי פסול, הרי היא עולה ומתאמתת.

בלוחות השניים, פותח לנו ה' פתח להכרעה - אנחנו נקבע על פי שכלנו האנושי מהו טמא או טהור, מותר או אסור, כשר או פסול. בידינו הכח לברוא ולחדש את העולם.

הסכמת החכמים בשכל האנושי

הדעה המוטעית, הפסולה, תהפוך להיות אמת אלוקית, צרופה ומוחלטת. בעל 'קצות החושן' חרד מעצם המחשבה כי הכרעת חכמים תהיה הפוכה לאמת האלוקית:

כי שכל האדם ילאה להשיג האמת בהיות בארץ שורשו... והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי... וכל הרואה זה ישתומם ולבבו יחרד. ...שאם (חכמים) הסכימו הפך האמת (כלומר, דברי שקר, דברים פסולים) ונדע זה ע"י בת קול או נביא אין ראוי שנסור מהסכמת החכמים (איך יתכן שנחזיק בדעה השקרית, הפסולה, גם כאשר מתריעה על כך בפנינו בת-קול מן השמים, או נביא), אבל הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על פי שאינו אמת, ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור, רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי.

רופא הטועה בסמי רפואה, מה תועיל לו כוונתו הטובה? והרי החולה עשוי למות? תמיהה זו עלתה בדברי רבנו ניסים מגרונדי, בספר דרשותיו (ראו דרוש יא): 'כיון שיש לכל מצוה כח להחיות חיי עולם ובעבירה להמית מיתת עולם אם כן, אם (כאשר), הרופאים יסכימו על הסם המזיק שהוא טוב ומועיל, וכי מפני זה לא יעשה הסם שלו ולא יזיק אם בטבעו להזיק?' אם טעית בפסיקת הלכה, שגית בהבנת החכמה האלוקית, נעברה עבירה שבכוחה להמית מיתת עולם. אם כן, כל פסיקה מוטעית, אמורה להזיק, להמית?

תשובת 'קצות החושן', מפליאה בתעוזתה: יש הבדל בין סגולת המצווה לסגולת הרפואה. אם יטעה הרופא במרשם התרופה - ימות החולה. אך אם יטעה החכם, כי אז ''בסגולת כח המצוה הזאת אשר אנחנו שומעים לדברי החכמים יש בה כח להחיות גם אם אין מכוונין האמת, וזה שאנו מברכין שנתן לנו תורת אמת שיהיה האמת איתנו''. האמת איתנו, למרות שהיא אינה צרופה ואלוקית, למרות היותה ''פסולה''. הוא רואה זאת כמתנה נפלאה:

כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן לנו תורה שבעל-פה במתנה גמורה כפי הכרעת החכמים. הלוחות הראשונים מעשה אלוקים, החכמה האלוקית הצרופה, זרה לאדם, כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה', אבל בתורה שבעל-פה לוחות שניים, שניתנו לאדם לפיסול וכתיבה, משלנו הוא. כפי הכרעת חכמים אף על פי שאינו אמת…

אף על פי שאינו אמת, אף שייתכנו בה טעויות, יותר האסור ויאסר המותר, ולמעשה, יש וינתנו בה דברים פסולים, על כן, פסל לך... שלך הוא, עשה בה כרצונך וכמחשבתך, כפי הכרעת השכל האנושי.

כח חכמים לפסוק טהור על טמא מן התורה

ר' שלמה אפרים לונטשיץ בעל "כלי יקר" על התורה, מביע את היחסיות, ריבוי הפנים, העדר המוחלטות:

שמא יאמר אדם הואיל והללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, היאך אני למד תורה? ת"ל נתנו מרועה אחד (בבלי חגיגה ג, ב)... ביאור הדבר שבכל דבר טומאה וטהרה יש פנים לטהרו, ופנים לטמאו, ואם התורה טהרתו הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול, ומטעם זה אמרו שאין ממנין לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה, וטעמו שאם לפעמים צריכין להוראת שעה לפסוק נגד התורה - עת לעשות לה' הפרו תורתך.... וזה דרך נכון מאד…

התורה יצקה בכל דבר מותר ואסור, טהור וטמא, כשר ופסול, אין לך דבר שהוא צרוף, שלם ומזוקק, ובכל הכרעה - ידלו חכמים - על פי שיקול דעתם - אותו חלק האסור, בהכרעתם לאסור, או החלק המותר, בהכרעתם להכשיר. דעת מיעוט שלא התקבלה להלכה, בכח חכמים לאמצה ולקבוע משפט על פיה. לשיטת ה'כלי יקר', ''פסל לך''. התורה יוצקת מותר ואסור, פסול וכשר בכל דבר, ונותנת חופש לחכם, על פי הכרעת שכלו.

פסל לך, שני לוחות אבנים כראשונים, מעתה תהא התורה שלך, כפי הכרעת השכל האנושי, מותר לך לטעות...

אחרית דבר

הצד השווה בדברי 'קצות החושן' ו'כלי יקר' הוא בתנועה, בחופש המחשבה, בחרות ובכח הבחירה: לא תעשה לך פסל, דבר של קבע אל תעשה לך. מחשבה קבועה וסגורה, חיים שאין בהם תהיות וספקות, אל תלך בדרך הזו. לעולם פסל לך, תמיד תהיה מפסל, מחדש, יוצר, משתנה.

מעשיה לסיום

ערב שבת, בין השמשות, אל רב העיירה, מגיעה אשה קשת-יום, עניה מרודה. בידה סיר ובו ארוחתה, לה ולילדיה. ונפל לה ספק, אולי התערבו חלב ובשר. וזהו התבשיל היחיד בביתה, והשבת קרובה.

מביט הרב, מתבונן, נאנח ופותח ספר, והמסקנה ברורה, אסור. נאנח שוב ופותח ספר שני, גם כאן אסור, ושלישי ורביעי, וכל גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, אלפסי ורמב"ם ובעל הטורים ורבי יוסף קארו, וכולם אוסרים, והתבשיל טרף.

והרב מביט בעיני האשה, ואינו מסוגל לבשר לה את הבשורה, והוא חוזר לארון הספרים, וממשיך לעיין ולחפש, ופונה אל תלמידיו, גם להם לא נמצא כל פתח להיתר, כמעט אומר נואש. אך הנה בקצה הארון, נמצא לו ספר אחרון, ובו דברים מאת פוסק לא ידוע, נשכח מלב ולא נחשב, כותב בעניין זה, כי אולי, ומתוך ספק, ובשעת הדחק, אולי ימצא פתח להתיר. והרב, אורו עיניו, והוא חוזר אל האשה בלב שמח ואומר, כשר, מותר, שבת שלום ומבורך. והאשה הולכת שמחה לביתה.

התלמידים, משתאים ונבהלים, ילמדנו רבנו, הן אלפסי והרמב"ם פסקו אחרת, והשולחן ערוך ובעל הטורים, וכולם מחמירים ואוסרים, וכיצד אתה מתיר?

ועונה הרב, הצדק אתכם, ובוודאי ובוודאי שהצדק אתכם, אבל כאשר אגיע לעולם האמת, אפגוש שם בלא ספק את החבורה הקדושה, אלפסי ורמב"ם ובעל הטורים, והשולחן ערוך, והם כמובן לא יסכימו איתי, והויכוח ילהט, וכולנו נתנצח בדברי תורה, הם יטענו, ואני אטען, הם בכה ואני בכה. ובסופו של דבר, נסתדר, אני, גם הם, ואוכל לעמוד בפניהם ולהביט בעיניהם. אבל עכשיו, איך אוכל לעמוד בפני אותה אומללה, לאסור עליה ועל ילדיה את ארוחתם היחידה, איך אוכל להביט בפניה?

על כן, מותר.