עֵת לַחֲשׁוֹת

שירה הראל, יום הזיכרון (תשפ"ג)

הרהורים על השתיקה

אבל כאן, הקב"ה מצווה על השתיקה עד לבוא הפליט - שהוא הסימן לחורבן המקדש והארץ - ורק אז, יחזקאל יחזור להתנבא - ואז נבואותיו יהיו נבואות של נחמה וגאולה.

אל מול השטף הגדול, ההפגנות, המאמרים, הצעקות, המילים החכמות והגסות, אחרי כל השיחות ומעגלי שיח,

אחרי כל אלה, חיפשתי מה אפשר להגיד והבנתי

נאמר כבר הכל
אין לי מה להוסיף לזה
פשוט לא יכול
הלילות ארוכים והפחד

ומתוך המקום הזה – ביקשתי להעלות כמה מחשבות על השתיקה.

אין כאן אמירה קונקרטית, או החלטית, רק להניח ביום של חורבן – להיות בהאלם או העלם.

הנביא יחזקאל מנבא בתקופת החורבן, הוא נמצא על נהר כבר, עם גולי בבל, גלות החרש והמסגר.

ירמיהו הנביא נמצא מנבא בירושלים לאנשי העיר, ובעוד שהנביא ירמיהו לא מפסיק לנבא ולבקש מהעם לחזור בתשובה, לחבור למלך בבל, להמנע מחורבן, הנביא יחזקאל מצווה שלא להתנבא – ולשתוק.

וַתָּבֹא־בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל־חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא־תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת־פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר -ֲדֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ  יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל  יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה יחזקאל ג, כד-כז

הקב"ה מצווה על הנביא שלא להתנבא - שמא יקשיבו לו, שמא הם כן יחזרו בתשובה.

יונה הנביא - מפחד בדיוק מדבר כזה - שההתרעה שלו תצליח והעם יחזור בתשובה ואז הנבואה שלו על חורבן נינוה תפוך להיות נבואת שקר.

אבל כאן, הקב"ה מצווה על השתיקה עד לבוא הפליט - שהוא הסימן לחורבן המקדש והארץ - ורק אז, יחזקאל יחזור להתנבא - ואז נבואותיו יהיו נבואות של נחמה וגאולה. רק מתוך ההרס יכולה להגיע הנחמה.

מקום אחר שבו אנחנו פוגשים את הדממה אל מול הרס וחורבן זה אצל אהרון הכהן - במות בניו - נאמר "וידום אהרון":

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ויקרא י, א-ג

בבלי ברכות ו, ב:

אָמַר רַב פָּפָּא: אַגְרָא דְבֵי טַמְיָא — שְׁתִיקוּתָא.

[שכר השהיה בבית האבל] - שתיקותא [השתיקה], שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.

ואצל איוב:

וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ. וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד איוב א, יא-יג

ההלכה מלמדת אותנו שעד שהאבל לא פותח בשיחה, המנחמים יושבים ושותקים (שולחן ערוך יורה דעה שעו, א). יש הבאים ומדברים ומדברים (לרוב בעיקר מדברים על עצמם), מעין ניסיון לשבור את המבוכה וכביכול לעזור לאבל, אך למעשה הם בכלל לא מנחמים, פעמים רבות מרבים הם צער.

השותקים הם המנחמים האמיתיים. מדוע? בשתיקה יש הכלה. הכלה של המצב הטראגי. המילים מצמצמות. והשתיקה הינה ניסיון להכיל מציאות לא נתפסת תיאולוגית ובוודאי פסיכולוגית. אובדן הוא כאב גדול מנשוא ובוודאי אובדן שלא כדרך העולם.

ניתן להבחין בין סוגי שתיקה:

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. קהלת ג, ז

אל מול מעשי אדם - חובה היא למחות ולדבר:

וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל־אֶסְתֵּר אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִים. כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם־לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. אסתר ד, יג-יד

ואל מול מעשי הא-ל?

לפני הארוע - אנשים מנסים למחות בכל כוחם

כמשה לפני הר נבו

כדוד בתפילה על בנו

כירמיהו בחצר המטרה

ויש שתיקה של קבלת עול מלכות שמיים:

אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני (בבלי מנחות כט, ב)

***

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

המשורר יעקב אורלנד חווה את פרעות פטליורה, באוקראינה בין השנים 1917 ל-1920, והשיר הזה שהפך ברבות הימים לסימן היכר לשתיקה של דור שורדי השואה, ועדיין השתיקה שלהם לא מנעה מהם לפעול בכל הכוח ולשנות את מציאות חייהם ולהקים מדינה, צבא, משפט וצדקה.

ביום הזה של חורבן וזכרון,

אני מציעה להשאר רגע בשתיקה, בדממה ובאילמות.

להשתהות בין הקצוות, של דיבור ועשייה ולשתוק. כמו השתיקה שבין צפירת הזכרון של יום הזכרון וטקס יום העצמאות, להשאר בזמן שהוא בין הזמנים.