הכל צפוי והרשות נתונה, מעשייה שסיפר לי אבי

ישראל (רולי) רוזנר, יום כיפור לפני כל נדרי (תשע"ב)

הכל צפוי והרשות נתונה, מעשיה שסיפר לי אבי

שלחתי לך חבל, גלגל וסירה ולא רצית להיעזר בהם. האם חשבת שארד בעצמי למים ואציל אותך?

אחרי ההתרגשות של תחילת היום הנורא אתחיל דווקא במעשייה שסיפר לי אבי באחד מערבי יום הכיפורים: ומעשייות שסיפר לי אבי, מקורן בדרך כלל בסיפורים חסידיים.

קבוצת אנשים שטה בסירה בנהר. הסירה נתקלה בחפץ חד וטבעה. האנשים זעקו לעזרה. עמד מישהו על שפת הנהר וזרק לכיוון הסירה חבל. לא היה קל להחזיק בחבל, וגם קצת לא בטוח. אמר אחד האנשים: מי שיכול – יחזיק בחבל ויינצל; אני, כאדם מאמין, סומך על הקב"ה שיציל אותי. ונשאר במים.
זרקו לכיוונו גלגל הצלה, שחייב מאמץ להגיע אליו. אמר אותו איש: אני, כאדם מאמין, לא מסתכן בכלום; אני סומך על הקב"ה שיציל אותי.
עברה שם סירה קטנה ורעועה, והיה בה מקום. אמר אותו איש: למה לי לעלות על סירה כזאת: אני, כאדם מאמין, סומך על הקב"ה שיציל אותי.
נשאר המאמין במים - וטבע.
הגיע לעולם הבא וקבל בפני הקדוש ברוך הוא: איך זה שכולם ניצלו, ורק אני המאמין טבעתי?
ענה לו הקב"ה: שלחתי לך חבל, גלגל וסירה ולא רצית להיעזר בהם. האם חשבת שארד בעצמי למים ואציל אותך?

ומדוע פתחתי במעשייה זאת בתחילתו של היום הקדוש? במקום לעסוק, כפי שנהוג בדברי התעוררות – שפונים אל הלב? אולי בגלל המשנה בפרקי אבות שמסכמת היטב את המעשייה המבדחת:

"הכול צפוי, והרשות נתונה"; ואולי בכלל בגלל מלחמת יום כיפור שפרצה היום לפני בדיוק 38 שנים.

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך של חטיבת המחקר של אגף המודיעין יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון המודיעיני במתן התרעה על המלחמה המתקרבת… הכישלון של אמ"ן טמון היה בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה".

דוגמאות היסטוריות רבות אפשר להביא על חטא הקונספציה, כלומר על החטא שגלום בגישה לחיים ולהחלטות גורליות - על סמך הנחות יסוד שגויות. אבל כיצד אפשר להכריע בנושאים מהותיים בלי הנחות יסוד? הרי ברגע ההחלטה אנו לא יודעים כי הנחת היסוד היא שגויה! זוהי חכמת הבדיעבד שנותנת לנו את היכולת לבקר ולנתח. האם מישהו מאיתנו החליט פעם החלטה חשובה בלי לשקלל את הנתונים ולצרפם להנחות היסוד שלו? לקווים האישיותיים שלו, לתבניות הפסיכולוגיות, לחינוך שלו? רק חמור לא משנה את דעתו – אומרים, ואם כך רובנו חמורים בהרבה מתחומי החיים!!

מחר, בתפילת מנחה נקרא על נביא עם קונספציה. יונה הנביא שיצא לדרך עם הנחת יסוד ברורה מאד, הנחה שהיתאמתה בסופו של סיפור: הוא החליט שהקב"ה הוא אל רחום וחנון יותר משהוא דיין אמת ולכן אין טעם למלא את הצו האלוהי ויש לברוח. אבל הכל צפוי וסיפור בריחתו הוא סיפור קלאסי של הסתבכות. הוא עולה לאניה ומושלך ממנה, נבלע על ידי דג גדול ומוקא אל החוף, מתנבא על נינוה וכמעט שמת מרוב חום תחת הקיקיון היבש!! וכל זה מדוע? כי הוא ידע את סופו של הסיפור וכבר בתחילתו הוא לא רצה לשמוע את הסוף! האם הוא למד לקח? הכתוב לא נותן לנו את הקתרזיס הזה הוא רק מבהיר לנו שמהצו האלוקי אי אפשר לברוח אבל לא פחות קשה מכך זה להשתנות. כי לכאורה יונה היה צריך לשמוח על הסוף הטוב, על כך שנינוה לא נהפכת, ובכל זאת הוא נחמץ ומסיים את הסיפור כאדם נזוף. כי קשה לו לשמוח ולברך על הטוב בניגוד למה שהוא חשב שצריך היה לקרות.

בכלל, לגיבורים ספרותיים טרגיים – ולא חסר כאלה, יש נטייה קשה לקיים משפטים צפויים, אמיתות שניטעו בתחילת העלילה נוטים לצוץ בשיאה ולהדריך את הגיבור או הגיבורה היישר אל הטרגדיה הבלתי נמנעת. מדוע לנו קל להזדהות אתם? מדוע כאשר יש כרוניקה של מוות ידוע מראש אצל מרקס אנחנו קוראים בשקיקה את הסוף הבלתי נמנע ולא כועסים על הסופר שלא הציל את גיבורו ממוות ?! מדוע כאשר עושה הנפלאות מלובלין של בשביס זינגר מסיים את חייו בתוך כלוב שבנה לעצמו – אנחנו נאנחים, כמו שיהודים יודעים להיאנח, מין אוי-ויי ארוך של הוצאת אוויר ומבינים כי זהו סופר יחיד בדורו!! איך זה שכאשר קלינט איסטווד, בסרטו הבלתי נישכח, בלתי נסלח, מעלה את גיבורו על הסוס – וזה נופל ממנו, ואנחנו מייד מבינים שהוא לא יחזור בשלום מהמשימה אליה הוא יוצא ואכן כך קורה!! ולא, אינני טוען שאין אנו אוהבים את ההפי-אנד, אנחנו רק מכנים אותו בשם המבזה – קיטש. סיפורים אמיתיים, הם סיפורים שבדרך כלל מסתיימים ברע, או לכל הפחות במפח-נפש קל...

אני מתנצל אם דבר התורה הזה, בערבו של יום הכיפורים, הפך לדיון על דטרמיניזם ולכן אשנה כיוון ב 180 מעלות ואקרא לכם ציטוט מתוך סיפור אהוב של עגנון, אורח נטה ללון:

הָלַכְתִּי לִי אֵצֶל הַנָּהָר וְעָמַדְתִּי לִי שָׁם עַל הַגֶּשֶׁר, כְּשֵׁם שֶׁהָיָה אַבָּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עוֹשֶׂה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גֶּשֶׁר שֶׁעַל נָהָר, שֶׁרֵיחַ הַמַּיִם מַפְשִׁירִים אֶת הַצִּמָּאוֹן וּמְבִיאִים אֶת הָאָדָם לִידֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהָרֵי הַמַּיִם הַלָּלוּ שֶׁנִּרְאִים לְךָ עַכְשָׁו, עֲדַיִן לֹא הָיוּ כָּאן קֹדֶם לָכֵן וְלֹא יִהְיוּ אַחַר כֵּן.

הנה, ברגע אחד משנה עגנון את התמונה והופך כל רגע בחיינו לרגע נפרד לגמרי מהרגע שלפניו. אין עבר, אין הנחות יסוד, אין קונספציה, אין קווים אישיותיים והתנהגותיים ואין אף רמז שמדריך אותנו כיצד לנהוג. יש רק מים שזורמים תחתיו ומשתנים ובכל רגע נתון הם אחרים לגמרי. את ריח המים הללו צריך לשאוף אל הגוף, כי הם מביאים לידי תשובה. ומהי תשובה אם לא התחלה רגשית חדשה, נקייה, ללא עכבות, ועגנון ממשיך:

כָּךְ יוֹם זֶה שֶׁנִּתַּן לָנוּ לָשׁוּב בּוֹ מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָּעוֹלָם וְלֹא יְהֵא עוֹד בָּעוֹלָם, וְאִם אֵין אַתָּה שָׁב בּוֹ נִמְצֵאתָ מְאַבְּדוֹ בְּלֹא כְלוּם.

מי ייתן שיום כיפור זה יהיה לנו יום שונה ונפרד מכל הימים שלפניו, יום שבו נחדש ונתחדש. יום שבו מי מאיתנו שרוצה לשנות ולהשתנות – יצליח בכך. יום שבו יקבע גזר דיננו לא לפי הרישא – הכל צפוי! אלא לפי הסיפא, האופטימית יותר – הרשות נתונה!!