רגעים של דממה – פרשת שמיני

יוני זירלר, פרשת שמיני (תשפ"ג)

רגעים של דממה

דממה היא עוצמתית, אבל אם אנחנו כאנשים לא מכוונים או מוכנים לשמוע אותה, היא תישאר נחלתו הבודדת של היחיד הכואב

בהכנות לבר-מצווה, אבא שלי תפס אותי וביקש ממני להשקיע קצת מחשבה במילים שאני קורא. לא להחמיץ את הסיפור, את הדרמה שמתרחשת בפרשה. הקשבתי לו והקפדתי, אבל לא הבנתי. כנראה שלא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון, מה שבטוח, אני לא הבנתי את המשמעות של הפרשה שלי.

בשביל ילד אמריקאי בן 13, פרשת שמיני מלאה באקשן! ביום חנוכת המשכן, ב"הכתרה" של אהרון ובניו לתפקיד, יש פירוטכניקה. אש שיורדת מהשמים ואוכלת לא רק קרבנות, אלא אש שהורגת אנשים. זה מינימום הסצנה של אינדיאנה ג'ונס ופתיחת ארון הברית (והמבין יבין).

אבל עברו 22 שנה, ומאז הספקתי להביא שתי בנות לעולם, לעבור למדינת ישראל, לשרת בצה"ל, ולקרוא חדשות בעברית. אבא בן 35 לא רואה אקשן בפרשה הזאת. אבא ישראלי חווה את הטרגדיה של אהרון האבא.

הגעתי היום לעליה שלישית מתוך כובד ראש. לא יכול להתעלם מההקבלות של אירועי השבוע האחרון. בשיא של חג לה', תוך שניה, משפחה שוכלת שתיים. הלב נקרע.

על אף האסון שמתרחש בעליה השלישית, התגובה של אהרון מצטמצמת לשתי מילים - "וידום אהרון." זאת אומרת, בעצם, "אין תגובה".

הפירוש הקלאסי של רש"י מסביר שאהרון שתק, ו-"קיבל שכר על שתיקתו" בכך שבעוד כמה פסוקים ה' ידבר איתו ישירות ויצווה אותו ואת בניו נגד שתיית יין ושכר בבואם אל הקודש.

מה פשר הדממה הזאת?

נכדו של רש"י, הרשב"ם, מסביר שאהרון "מניח אבלו בעבודת בוראו."

"וידום אהרן", ממשיך הרשב"ם, "מאבילותו, ולא בכה ולא התאבל".

אהרון ובניו ממשיכים בעבודת המשכן, ומלמדים אותנו איך קמים וממשיכים מול קושי וטרגדיה. אבל האם ייתכן שהדממה הזאת, במילים של ה-"שם עולם", הרב אליעזר ליפמן ליכטנשטיין מוורשה, מהווה "שקט הנפש ומרגוע הלב"? שאהרון קיבל את הדין בשלוות הנפש?

יש הסכמה רחבה בין הפרשנים שאהרון אכן שתק, או לכל היותר בכה בשקט/הפסיק לבכות אחרי תנחומיו של משה, כדעת הרמב"ן. אבל האברבנאל מסביר שצמד המילים של "וידום אהרון" מצביע על שורש הדממה בכך "שנהפך לבו והיה כאבן דומם… גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק".

"וידום אהרון" - כי לפעמים אין מילים. השתיקה, לפי רבינו בחיי, היא "אחת ממשפטי האבלות." אהרון ממשיך לעבוד את ה' אבל בדממה רועשת שבמובן מסוים אנחנו שומעים עד היום. ואולי אהרון ובניו ממשיכים עם עבודת הקודש כי זה שם - לא ברוח סערה, לא ברעש, ולא באש שנוהגים לפקוד אותנו לאחר טרגדיה - אלא בקול הדממה הדקה, שמה נמצא ה'.

מספרים על הפעם הראשונה שערכו את סיום הש"ס בהיכל Madison Square Garden, בניו יורק. הבית האגדי של קבוצת כדורסל הניקס. The Mecca of Basketball, כפי שאוהבים לכנות אותו, היה מלא עד אפס מקום עם יהודים שבאו לחגוג את סיום לימוד הדף היומי. פתאום, תפילת ערבית וכולם קמים להתפלל את העמידה. דממה שוררת בתוך ה- Garden, וצוות הנקיון הוותיק היו בהלם. במהלך השנים הם התרגלו לרעש המשחק, כדור על הפרקט, צעקות השחקנים, שאגות האוהדים (והפחות אוהדים). אבל זאת הפעם הראשונה בתולדות ההיכל ששמעו את השקט שאלפים מסוגלים ליצור יחד.

"אין שלם מלב שבור," גורס הרבי מקוצק, והוא ממשיך,"ואין זעקה גדולה מהדממה."

יש דברים בחיים שהשתיקה לא רק יפה להם, אלא מעצימה אותם.

בסופו של דבר אין לי באמת דרך לדעת מה אהרון הרגיש ומה הכוונות שלו היו. אבל לי נראה שהנקודה החשובה יותר היא להבין מה אנחנו עושים עם הדממה של אחרים.

ב-1966, שוב בניו-יורק אבל הפעם בהארלם, עמוד שני רבנים מפורסמים על במה מול קהל של חסידים. הרב סיימון והרב גרפונקל. רגע לפני ששרו את השיר המפורסם, The Sound of Silence, פאול סיימון שיתף הסבר קצר על משמעות השיר. במילים שלו, השיר מתאר:

The inability of people to communicate with each other, not particularly intentionally but especially emotionally, so what you see around you are people unable to love each other.

דממה היא עוצמתית, אבל אם אנחנו כאנשים לא מכוונים או מוכנים לשמוע אותה, היא תישאר נחלתו הבודדת של היחיד הכואב.

לא כך בפרשתנו. נכון, "וידום אהרון", אבל קול הדממה הדקה שלו הגיע עד לעם שבכו בשבילו "את השריפה אשר שרף ה'".

אנו נפרדים משבוע בו קול הדממה הדקה של משפחה די קראה אותנו לדגל, ונכנסים לחודש הדגלים ורגעי הדממה של "בין המצרים" הישראלי. אני מאחל לכולנו שנצליח להפנים את עוצמת זעקת הדממה, להתחבר, לבכות ולהבנות ביחד.