על סילוק השכינה בלא שבת, ביאליק ומזכיר הקיבוץ

ישראל (רולי) רוזנר, פרשות ויקהל-פקודי (תשע"ג)

באשר לשמירת השבת של ביאליק מציין ענברי את האמרה שלו למשורר ש. שלום. כאשר הוא ישב איתו לשיחה בשבת וסיגריה בפיו, ביאליק אמר לו : "רואה אני שאתה משתומם לשמוע מפי דברי התפעלות על השבת וסיגריה דולקת בפי ובכן דע לך שהנני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה ובין מה שהוא עושה בחדרי ביתו".

לכבוד מ. קושניר שלום וברכה

מן הצורך לצווח ככרוכייה יום יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל. ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו

עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי

אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש בעולם

אילו היתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה

כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה

והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ-ישראל, ואין תרבות ישראל ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך.

בכבוד רב

מי כתב את המכתב הזה? ולמי? אם אינכם מכירים את הטקסט והייתם צריכים להמר מיהו האדם שנוזף בחומרה כזאת באיש שאליו ממוען המכתב, בוודאי הייתם מהמרים על רב חשוב, אולי אפילו גלותי. חרדי ממש או ציוני דתי אדוק.

אבל לא. המכתב נכתב בשנת 1924 וכתב אותו חיים נחמן... ביאליק. הוא כתב אותו זמן קצר אחרי ביקור שערך בעמק יזרעאל ובו - בין היתר עלה על הגבעה שמשנת 1921 עומד על אדמתה קיבוץ גבע. מר קושניר הוא מזכיר הקיבוץ באותם ימים.

הנה אנקדוטה נוספת, פחות מוכרת, על ביאליק. במרכז ירושלים הייתה צלמניה, הצלמניה הייתה שייכת לאדם בשם אערוטקסש, אותו איש נהג לפתוח את חנותו בשבת. כדי לפרסם את החנות הניח הצלם בחלון הראווה שלו תמונת פורטרט של ביאליק. ביאליק שמע זאת ודרש ממנו להסיר את התמונה. במענה לדברי התוכחה של ביאליק כתב הצלם: "קיבלתי את מכתבך והוא השפיע עלי יותר מכל המחאות של היהדות החרדית בירושלים והחלטתי לסגור את הצלמניה שלי בשבתות ובחגים". ארוטשקס לא שוכח גם את הפרקטיקה,"ועתה אני מקווה שאין לכבודו שום התנגדות שתמונתו תימצא בחלון הראווה שלי".

כשנה וחצי אחרי שביקר ביאליק בקיבוץ גבע ונחשף למציאות החילונית בה חלקים נרחבים של בני הארץ נוהגים לעבוד בשבת הוא החליט לעשות מעשה והקים את המוסד עונג שבת: ההתכנסות הראשונה הייתה בשנת תרפ"ז - 1926 הפגישות כללו הרצאות של מיטב המומחים והמרצים, חילונים ודתיים, ובהם גם רבנים, במגוון נושאים הקשורים ליהדות ולארץ… עונג שבת של ביאליק כלל גם שירי שבת. דרך עונג שבת, חלם ביאליק לחנך את העם ולרומם אותו. להרחיק את הנוער מחוף הים בשבת ואת הזבנים מהחנויות ביום הקדוש.

ולמה החלטתי לספר לכם על דמותו של ביאליק דווקא בשבת זו?

אולי בגלל האופן שבו פותחת הפרשה שלנו: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, א-ג). ביאליק היה תלמיד חכם. הוא בוודאי הכיר היטב את הפסוקים ושאב מהם השראה.

מצד שני, ביאליק היה סמל תחייתה של היהדות החילונית. אדם שעזב את היהדות הרבנית כדי ליצור תרבות עברית מתחדשת. יהדות שהיא רלוונטית יותר בעיניו. יהדות, שמצד השבת קשורה יותר לפסוק : "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (לא, יז),

ופחות לתילי התילים שבנו חז"ל על הסמיכות שבין הפסוקים שבתחילת פרשתנו, לבין בניית המשכן ול’’ט אבות מלאכה.

בתוך ההכנות שלי לדבר התורה הזה והחיפוש בגוגל נתקלתי בפולמוס מעניין בין הרב שי פירון, זה שאולי יהיה שר החינוך של ילדינו מעוד שבוע, לבין אסף ענברי, הקיבוצניק. על דמותו האמיתית של ביאליק. פירון טוען כי ביאליק הנואם בפני קהל גדול בעונג שבת אותו הזכרתי הוא "כראש ישיבה זקן ורגיל הנואם בפני תלמידיו". מדוע עקר ביאליק מז'יטומיר לישיבת וולוז'ין? פירון טוען "הוא עשה זאת משום שלימוד קפדני ומחמיר הלם את אישיותו". הוא שקע ונשאב אל עול בית המדרש וראה ברכה במבחנים. ראשי הישיבה שיבחוהו ורוממהו. פירון גם מציין כי ביאליק היה בן בית אצל הרב קוק ומעיז לומר כי לו ביאליק היה חי כיום ייתכן והיה נמשך לעולם הישיבות מבית מדרשם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק, שכן עולם הישיבות הזה מתייחס למצוקות העולות מתוך שיריו של ביאליק. לרב פירון אין ספק: ביאליק היה יהודי מאמין.

אסף ענברי עונה לפירון ונצמד להערכתי יותר לעובדות: ב1903 כתב ביאליק כי "לימודי הגפ"ת, כלומר גמרא, פירוש רש"י ותוספות, נשנאו עלי לאט לאט. ראיתי שאין בהם תכלית ומטרה בחיים". ענברי מציין כי לוולוז'ין הלך ביאליק כדי להכין את עצמו ללימודים בברלין "מפני שכפי השמועה לומדים שם בוולוז'ין, יחד עם התלמוד גם שבע חכמות ושבעים לשון". לאכזבתו גילה ביאליק שבוולוז'ין לא לומדים שבעים לשון וכתב "חנקתי את כל רגשותי ואלמד בלי הרף ובלי חשק ואצא מבלי דעת משפחתי, בתחבולות, לאודסה, על מנת שאתקין את עצמי ללימודים בברלין". ביאליק למד בוולוז'ין רק כשנה וחצי ובמשך הזמן הזה לא למד רק תורה אלא גם למד רוסית וגרמנית בכוחות עצמו…

ביאליק, אומר ענברי, לא היה בן בית אצל הרב קוק. הוא ביקר אצלו כרבה של יפו רק פעם אחת ויחידה, באביב 1909. באשר לשמירת השבת של ביאליק מציין ענברי את האמרה שלו למשורר ש. שלום כאשר הוא ישב איתו לשיחה בשבת וסיגריה בפיו: ביאליק אמר לו : "רואה אני שאתה משתומם לשמוע מפי דברי התפעלות על השבת וסיגריה דולקת בפי ובכן דע לך שהנני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה ובין מה שהוא עושה בחדרי ביתו".

קצרה כאן היריעה מלהרחיב עוד על דמותו של המשורר הלאומי שרק לאחרונה קמה לו עדנה מחודשת ולכן אסיים באחד משיריו של האיש רב הסתירות הזה. שיר געגוע וביקורת, זעם ופיוס.

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
               וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –
               וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

 

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –
               "הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,
רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:
               שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

 

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי
               שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.
הֲיִקְבַּע אֱלֹקִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?
               יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!

 

וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה –
               וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,
וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקִים
               וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.

 

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק,
               כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,
וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה –
               וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.

 

עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת –
               הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:
"הֲתִבְזֶה, אֵ-ל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ –
               שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?

 

מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם
               וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,
רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי
               וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.

 

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים
               הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.
לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד
               בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.

 

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,
               רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,
וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת
               הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

 

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:
               אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,
כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת
               לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.