"וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל": הירארכיה לאומית והיפוכה

עליזה זלצברג-יצהר, פרשות ויקהל-פקודי (תשפ"ג)

" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": היארכיה לאומית והיפוכה

דווקא למצוות שבת היה צורך בהתקהלות של כל העם, של כל המשפחה — לא רק הלווים או הדיינים או המנהיגים העתידיים, אלא כל בעל-בית ובאַלעבאָסטע.

כשנזכרתי שרשמתי את עצמי לתת דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי, קצת תהיתי למה בחרתי פרשה מלאה פרטים, בלי סיפור, המתעסקת בנושא בניית המשכן. ייתכן שחשבתי לעצמי שפרשת ויקהל, תתעסק במצוות הקהל, המצווה שממנה המניין שלנו שאב את שמו. בבדיקה מהירה מצאתי שמצוות הקהל מופיע בספר דברים ולא כאן. ועדיין המרכזיות של ההתקהלות - בלב מצוות הקהל (קריאת התורה אחת לשבע שנים ברוב עם) וגם בלב בניין המשכן מזמין השוואה ועיון. השנה, בלימוד שלי את הפרשה, עניין אותי דווקא היחס בין העם והמנהיגות בשני הרגעים של התקהלות.

נדלג לרגע לספר דברים להיזכר במצוות הקהל:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. דברים לא, ט-יג

מצוות הקהל נוסדה על ידי משה אחרי שהוא כותב את ספר התורה הראשון. אחרי שהוא נותן אותה לכהנים, ללווים, ולזקני ישראל, משה נותן הוראות למנהיגים של הדור הבא, להקהיל את העם ולהקריא להם את התורה. אנחנו מרבים לשים דגש על כך שההתקהלות הזאת היא מאוד רחבה וכוללת את כל הָעָם, זאת אומרת הָאֲנָשִׁים וגם הַנָּשִׁים וְהַטַּף ואפילו גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. האינקלוסיביות הזאת תחומה במסגרת היררכית ברורה, משה נתן את התורה למנהיגים והם מארחים את העם, בכל מעמדותיו, כקהל פאסיבי השומע לקריאת התורה. בהתגלגלות של המצווה, המלך יקרא מהתורה. יש כאן קהילה רחבה ומנהיגות מצומצמת.

עכשיו נעבור חזרה לפרשה שלנו. הפרשה מתחילה —

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שמות לה, א

זה שוב רגע של התקהלות לשם האזנה ולימוד מפיו של המנהיג. בהתקהלות זו משה דווקא מתחיל במצוות שבת. מעניין ששבת היא מצווה רחבה שמתייחסת לכל העם, נשים ואנשים, וגם "בִּנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, י). ובנוסף זו מצווה המתקיימת בבית ולא במקדש, ולא בבית הדין הציבורי או אפילו בשוק הפומבי: "לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג) (זה הפרט המודגש בפרשה שלנו). זו גם מצווה שלא מתווכת על ידי מנהיג או דיין — זה הכי ביתי שיש.

הפרשה שלנו היא המקום היחיד שמשה אוסף את העם, המתואר במילה "ויקהל." מעניין לציין שהמילה ויקהל מופיעה בתורה בעוד שני מקומות — בסיפור של קרח ועדתו שם כתוב "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר טז, יט) וגם בפרשת חטא העגל: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות לב, א). כנראה יש באמת סוג של עוצמה בהתקהלות של יחידים, בגיבוש של קבוצה סביב מטרה — לפעמים כנגד המנהיגים שלהם.

כאן משה מגבש את הקבוצה, את עדת ישראל, סביב מצוות שבת. היה סביר לדמיין שמשה לימד את המצוות בפני העם בהתקהלות כזו או אחרת הרבה פעמים בזמנם במדבר. אבל אולי דווקא למצוות שבת היה צורך בהתקהלות של כל העם, של כל המשפחה — לא רק הלווים או הדיינים או המנהיגים העתידיים, אלא כל בעל-בית ובאַלעבאָסטע.

ועדיין, כמו במצוות הקהל, כנראה זוהי התקהלות לשם לימוד וכיוון המידע הוא חד-כיווני — משה מלמד את העם. אבל הנושא שעולה מיד לאחר מכן — בניית המשכן — משבש את ההיררכיה ואת הכיוון החד-סטרי של המנהיגות. משה פונה לעם ומבקש מהם לתרום:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים…
ועוד... וְכׇל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' שמות לה, ד-י

לא ברור אם הבקשה הזו נעשתה באותו יום או באותו מעמד של ההתקהלות של העם על ידי משה, להזכיר להם את מצוות שבת, אבל סביר להניח שכן. בעיקר מפני שאנחנו שומעים לאחר כמה פסוקים ש"כל עדת בני ישראל" (לה, כ) אכן נידבה למשכן בהתלהבות ובאופן לא סדור ולא מסודר.

וַיָּבֹאוּ כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כׇּל כְּלִי זָהָב וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' שמות לה, כא-כב

המילה "כל" מופיעה הרבה פעמים בפרק, ואפילו הנשים רשומות כאן בין המתנדבות וחכמות הלב, ומשה צריך להגיד לעם לעצור כי נדבו מספיק. מדרש תנחומא (פקודי, יא) גם שם לב לתיאור ומדמיין את ההתקהלות באופן מאסיבי וכאוטי:

שָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה (שמות לה, ה), שָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְהֵבִיאוּ הַנְּדָבָה בְּשִׂמְחָה וּבִזְרִיזוּת. רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (שמות לה, כב), שֶׁהָיוּ דוֹחֲקִין זֶה עַל זֶה, שֶׁבָּאִין הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא וּמְבִיאִין הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב וְגוֹ'...

בנוסף, המדרש שם לב שהנשיאים — מנהיגי השבטים — לא הזדרזו ודווקא לא נתנו כחלק מהנתינה הרחבה, הספונטנית, והכאוטית יחד עם העם. כנראה הם לא ציפו לאכפתיות כה גבוהה מצד העם ולא ידעו איך להשתלב בנתינה הלא מסודרת. לפי המדרש, בסוף הם השלימו מה שהיה חסר. המדרש בבמדבר רבה (פרשה יב, טז) מסביר "וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו"ד."

ההיררכיה שראינו במצוות הקהל התהפכה — או יותר נכון, התערבבה. משה פותח את השער לעם להיות אקטיביים והם נענים לקריאה. זה רגע נדיר של שיתוף הדדי, בין מנהיגות ופשוטי העם. המילה "ויקהל" לא מסמנת התקהלות של העם נגד המנהיגות כמו עדת קורח או העם שדורש מאהרון ליצור את העגל. משה מזמין את ההתקהלות והעם עולה לקראתו בגיוון ובאנרגיה, כל אחת בצורה משלה.