אור בחשיכה

שייקה אל עמי, פרשת תצוה (תשע"ט)

העולם היה מכוסה בחשיכה, אך אברהם הביא את האור שהאיר את נוכחותו של אלוקים... מטבענו כבני אדם אנו נוטים להיזכר באלוקים בשעות מצוקה, אך אברהם אבינו גילה שאלוקים במצוקה. מי שאמר "ויהי אור", תועה בחשיכה וזקוק לאור של אוהבו כדי לצאת מאפילה לאורה

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו, מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל…". בפתח הפרשה הקודמת, אנו לומדים כי מטרת המשכן היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…" (כה, ח), ועתה אנו לומדים על התכלית "להעלות נר תמיד…".

השאלה כמובן נשאלת… למה זקוק הקב"ה להעלאת האור ע"י האדם…?

חז"ל בדרכם במדרש רבה משיבים תשובה. הקב"ה וודאי שאינו נזקק לאורנו… אך הוא מבקש להעלות את כבודתנו ותודעתנו העצמית. וכך אנו רואים במדרש הידוע ממדרש רבה:

לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל. משל לפקח וסומא שהיו מהלכין. אמר הפקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך לכך אמרתי לך שתאיר. כך הפקח - זה הקב"ה שנאמר "כי ה' עיניו המה משוטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב' טז, ט) והסומא - אלו ישראל שנאמר "נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף" (ישעיהו נט, י) - בעגל בששה שעות; והיה הקב"ה מאיר להם והנהיגם שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם". כיון שבאו לעשות המשכן קרא למשה ואמר לו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" אמרו ישראל "כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח, כט) ואתה אומר שנאיר לפניך?! אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם. לכך נאמר "זית רענן" (ירמיהו יא, טז).

הפיקח לא ממש נזקק לאורו של הסומא… אך מבקש שלא לביישו ולהעצימו. הקב"ה לא ממש נזקק לאורנו… אך לאחר חטא העגל, גם הקב"ה מבין שנדרשת כאן שותפות… שבני ישראל נדרשים לתפקיד משמעותי, ולהקרנה כפל חוץ של מחויבותם לאלוקים... ולכך הופכת מצוות הדלקת הנר למצווה מכוננת…

החסידות הנסמכת על תורת הקבלה, אינה מסתפקת בכך. האדם אינו "שחקן" בלבד במחזה... אלא שותף של ממש. הקב"ה זקוק גם זקוק לאור שלנו בעולם. בריאת העולם, היא סילוק אורו של הקב"ה… ולכך, מי שיכול להאיר בו הוא הוא רק האדם… "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו… וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף, על כן צימצם את האור לצדדיו, ועל ידי הצימצום הזה נעשה החלל הפנוי..." כך מלמדנו ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא סד)… העולם חשוך… זוהי נקודת המוצא שאין בלתה… ובתוכו תפקידו של האדם הוא להאיר… במובנים רבים כול תורת החסידות עוסקת בהכשרת הלב והנפש לתפקידו של האדם להאיר לעצמו, לזולתו… ולהאיר לקב"ה עצמו.

הרב אברהם יהושוע השל, מביא בפתח ספרו המופלא על התפילה את מדרש חז"ל (בראשית רבה, פרשה ל, י) על אברהם "למה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים. הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני…". ומוסיף - העולם היה מכוסה בחשיכה, אך אברהם הביא את האור שהאיר את נוכחותו של אלוקים… מטבענו כבני אדם אנו נוטים להיזכר באלוקים בשעות מצוקה, אך אברהם אבינו גילה שאלוקים במצוקה. מי שאמר "ויהי אור", תועה בחשיכה וזקוק לאור של אוהבו כדי לצאת מאפילה לאורה… יש ב"ה אלוקים בעולם… אך מי שמגלה אותו ומאיר את נוכחותו – בהתנהגותו, במעשיו, במגעו עם זולתו וזולתיו, בחברה שהוא בונה ויוצר... באחריותו לסובב, בגילוי מידת החסד בעולם… הוא האדם. "להעלות נר תמיד".

וזכינו אנו, שהאתגר והמצווה העומדת לפתחנו… אינה רק הדלקת נר ואור ברשות היחיד, אלא הדלקת אור ברשות הרבים המשותפת. מבחן גדול ולא פשוט כשנדרש גם לפרוט אותו לפרוטות של מדיניות ציבורית ומעשה משותף של עיר ומדינה… ועל הנכון והראוי ברשות הציבורית.

ויפות הן מילותיה של אורי אנסבכר ז"ל, שמאירות בנפשנו ובעולמנו… ונכון לנו לקחתן מרשות היחיד לרשות הרבים, כמילים מנחות למצוות הארת האור:

עשי, שיהא עולמך עולם של שלום שלום עולמים.
זכרי, את העלמה שאת, את הדבש שהיה, לפי שרדו בך,
נכסי לעצמך מחדש, את המתיקות הזו שהייתה שלך.
החיי את העלמה ובראי לך עולם, עולם של שלום,
לפני המשא ומתן שלך עם עצמך ועם אהובך,
לפני ההסכמים וההפרות והמלחמות עשי לך שלום בתוכך…

יהיו המילים הללו נר גדול לזיכרה, והארה גדולה לתפקידנו שנותר כשהיה לעולמים – להעלות נר תמיד. להדליק אור בתוך החושך…

שבת שלום. שבת של שלום ואור.