למה צריך 10 מכות? מעשרה מאמרות לעשרת הדברות

שלומית לוי, פרשת בא (תשפ"ב)

עשר המכות מפזרות את ההילה שבבריאה ההרמונית, שנוצרה במאמר אלוקי מנותק, ומציבות כנגדה התערבות אלוקית פעילה שבאה תוך כדי הידברות

דבר תורה מתקופת הקורונה:

חזרתי לפירוש החביב עלי של ה"שפת אמת", והקריאה בו עוררה בי דווקא בימים הללו הרהורים על אפוקליפסה, איך אנשי אמונה אמורים לפרש מציאות ועל הנהגה...

בפרשת בא מופיעות שלש המכות האחרונות מתוך 10 המכות. ארבה, חושך ומכת בכורות. המכה האחרונה, מכת בכורות, היא זו שמשכנעת סופית את פרעה לשחרר את ישראל מארצו ומעוררת את שאלת תכלית המכות. האם לא ניתן היה אולי להסתפק בה? שהרי מראש הקב"ה אמר למשה עליה (שמות ד, כב-כג: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך").

ומעבר לכך, הא-ל הכל יכול, המסוגל להביא את המבול ולהחריב את סדום, יכול ליטול עם מבית עבדים ולהוציאו לחרות בלי שום תהליך. מדוע אם כן היה צורך בעשר מכות?

ה"שפת אמת" מביא בשם סבו, בעל חידושי הרי"ם את התשובה הבאה (תרל"א): "כי מה שהיה צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות" או בניסוח אחר שלו (תרל"ב): "אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות". בפרקי אבות (ה, א) נאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם". שלשה אירועים בנויים במבנה של עשר: בריאת העולם, עשר המכות במצרים ועשרת הדברות במעמד הר סיני. עשר המכות מהוות חוליה המקשרת בין בריאת העולם, שנוצר במאמר לחלל העולם, לבין עשרת הדיברות שנתנו בדיבור ישיר לישראל.

המספר 10, מספר טיפולוגי, מהווה יחידה שלמה, מבטא מהלך שלם.

"בעשרה מאמרות נברא העולם". כוונת המדרש לומר שה' ברא את העולם על ידי אמירה, עשר פעמים נאמר "ויאמר אלוקים". עשרה מאמרות הם סיכום של כל עולם הטבע. נוכחות האלוקים בבריאה היא נסתרת. אמירתו של הא-ל הבורא את העולם אינה מכוונת לאוזני מישהו. התוצאה של האמירה הזו היא העולם הנגלה לעינינו. (משורר תהילים מתבונן בפלאי הבריאה ומגלה את הבורא (תהילים יט, א): "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע…".)

בבריאת העולם הקב"ה, כביכול, איננו 'מלכלך את ידיו', והכל שלם, הרמוני ונעדר מאבקים, סכסוכים ומחלוקות. אולם מחירו של הדר זה הוא הנהגה אלוקית מנותקת, במידה מסוימת, מן העולם ומן המתרחש בו.

עולם הבריאה שנברא ב"עשרה מאמרות" אמור היה להספיק למקם את האדם במקומו המדויק בעולם. הוא לא הבורא ולא אדון הארץ. הוא נברא אחד מתוך עולם שלם ובהיותו כזה חלה עליו אחריות של שמירה. שמירת האדם, שמירת החי ושמירת הטבע. אולם האדם של ספר בראשית שכח את מקומו. המבול בא לעולם בגלל קלקול זה, אך האדם נשאר בשלו. המאמרות שבהם נברא העולם נתמלאו קליפות והוסתרו. קולו של הבורא נבלע בקליפות אלו ולא הגיע לעולם.

פרעה היה יכול לחיות היטב ללא אלוקים, בתודעתם של עמי כנען נעדרה לחלוטין בריאת העולם האלוקית, ואפילו בני ישראל במצרים, כך נדמה, התרגלו לרעיון של החיים ללא הקב"ה.

ספר שמות נפתח בעולם שבו יש העלמות מוחלטת של האלוקים. במצרים אין מקום לאמונה בבורא עולם ומנהיגו.

פרעה מולך על היאור שמשמש כמקור לכל השפע בעולם. במצרים יש תחושת בטחון כלכלי, יש עוצמה מדינית ואין שום צורך בנשיאת עיניים כלפי מעלה. החוסן נתון בידי המלך ונתיניו. במצרים השופעת אין כניסה לאלוקים. בורא העולם לא מוכר לאיש. פרעה מתבונן על היאור ואומר: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ג). כנגד תרבות השפע, המשכיחה את מקומו של האדם, בא הבורא ומעביר לכולם "סדרת חינוך" בדמות עשרת המכות. מטרתן של המכות - להכניס לעיניהם ולליבם של ישראל, של מצרים ושל פרעה את דבר מציאות ה' בעולם, את מנהיגותו ואת שליטתו על הטבע.

עשר המכות מפזרות אולי את ההילה שבבריאה ההרמונית, שנוצרה במאמר אלוקי מנותק, ומציבות כנגדה התערבות אלוקית פעילה שבאה תוך כדי הידברות. כך הן מחייבות את העולם כולו להתוודע למציאות הא-ל: 'ולמען ספר שמי בכל הארץ'.

 ואכן, כל מכות מצרים מחוללות, באופן מדורג ומפחיד, את המהפך הזה בתודעת יושבי מצרים כולם. דברי ה' אל משה לאורך כל הפרשה מבהירים שזוהי כוונת המכות: "וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות ז, ה); "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח); "למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט, כט). עשר פעמים נאמרה "ידיעת ה'" בפרקים העוסקים בעשרת המכות. כנגד "עשרה מאמרות" של בריאת העולם - עובר העולם האנושי עשרה שיעורים של הכרה בנוכחות ה' בעולם. 

השיעורים הללו נקלטים לאט. הראשונים הלומדים את הדבר הם המצרים. כבר במכת הדם נסדק הביטחון שלהם ביציבות הכלכלית – היאור, הכל כך משמעותי בחייהם ובעושרם, הכזיב. הדם העולה מן היאור סדק את השקט, המכחיש את מציאות הא-ל.

המהר"ל קושר באופן ישיר בין כל מכה לבין כל מאמר. וכך הוא כותב: "המכה השנייה צפרדע הוא כנגד מאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ובזה בטל להם מאמר שרץ נפש חיה" (גבורות ה' נז). אלוקים ניכר בעולם כאשר הוא מפר את סדרי בראשית, וזה עיקר עניינן של המכות.

כך מתקדמות להן המכות ובכל אחת מהן משתכנעים יותר ויותר ש"יש מנהיג לעולם".

המכה השביעית - מכת הברד, סוגרת את המעגל הזה של שיעורי האמונה. כמעט כל המצרים כבר השתכנעו שהנהגת העולם אינה נתונה בידי בשר ודם. גם פרעה עמד להתקפל, אך התורה מספרת שה' חיזק את ליבו ולא נתן לו להישבר. באופן מפורש אומר ה' לפרעה (על ידי משה ואהרון) שמטרת המכה היא: "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, טז).

במכת הברד מבקש ה' להראות לפרעה עוד משהו מעבר לידיעה שהוא אדון הארץ. הוא רוצה להסביר לפרעה שמלך העולם דואג לכל נתיניו ולא מתעמר בהם. מכת הברד תראה לפרעה איך מלך מנהיג את ממלכתו:

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד... וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. שמות ט, יח-כא

במכת הברד, נתן ה' למצרים את חופש הבחירה. למי שירא את ה' לא אירע כל רע. המכחיש - השאיר את עבדיו ומקנהו בשדה. כך פירשו בעלי התוספות את אמירתו של פרעה במכת ברד "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט, כז). הקב"ה נוהג עם בריותיו בצדקות.

לבריאת העולם וליציאת מצרים משמעות אוניברסלית. ההכרה בא-ל כשליט (ולא בפרעה) והחירות - יציאה ממצרים, מ"בית עבדים" הופכים להיות ערכים הנוגעים בכל בן אנוש. "ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, טז).

מבחינת עם ישראל - מתן תורה הוא השלב הבא במהלך ונועד עבורו בלבד, בניגוד לשלבים הקודמים, האוניברסליים.

נראה, שגם כאן, ההבחנה שבין המאמר לבין הדיבור מסבירה את המהלך. מבחינה לשונית - אל המאמר והאמירה מצטרפת המילה 'אל' או האות "ל": 'הוא אמר ל...', 'היא אמרה אל...'.

אל הדיבור מצטרפת המילה 'עם' או 'את': 'הוא דיבר עם...', 'היא דברה איתו/אתם...'.

סיבת ההבדל נעוצה בעובדה שהאמירה איננה בהכרח פניה ויצירת דיאלוג. האמירה ניצבת בפני עצמה, והיא יכולה להיות ביטוי להשקפה, רעיון או הגות. כל אלו יכולים לעמוד על עֹמדם, ללא שאיש בעולם ישמע או יידע עליהם, ובאותה המידה הם יכולים להיות משוגרים ליעד מסוים: 'ל...', 'אל...'. גם אז, האומר את האמירה איננו חייב להיות נוכח, מפני שאמירתו נאמרה, ומעתה היא מסתובבת בעולם.

הדיבור, לעומת זאת, הוא, בעצם הגדרתו, פניה ויצירת זיקה 'עִם'. האדם בדרך כלל איננו מדבר לעצמו, וגם כשהוא מדבר לעצמו הרי זה דיבור עם עצמו או עם בוראו. בדיבור האדם נוכח, והוא עצמו יוצר קשר עם זולתו.

וכך מובא ב'שפת אמת' (מטות תרנ"א):

ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע. יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור. כענין שם מדבר שנקרא האדם מדבר. ולא אומר.

המאמרות שבהם נברא העולם נאמרו לחלל העולם ואילו הדברות, של מתן תורה שהן תוצאת עשר המכות, ניתנו לעם ישראל בפניה ישירה, בדיבור.

כשברא ה' את העולם, במאמר, במנותק, לא היתה בכך הדדיות. במכות מצרים נשבר החיץ שבין אלוקים לבין העולם, והאנושות התעמתה עם בוראה ועם תביעותיו. המצרים שלמדו להכיר באלוקי העברים, נמצאו מפרקים את הסדר החברתי המצרי כולו, שמבוסס היה על עבדות מן היסוד, בשלחם את בני ישראל מארצם. במעמד הר סיני נוצר מפגש ממשי של ישראל ושל הקב"ה, בו הם קיבלו עליהם את הנהגתו ובחרו ללכת במערכת החוקים שהעניק להם. המגע בין הא-ל ובין העולם כונן את ההדדיות שתבעה מן האדם לשנות את המציאות בה חי.

"הדיבור עם", המהווה תקשורת, בניגוד לאמירה ולמאמר, הוא השלב הגבוה בהתפתחות העולם והאדם.

בימים הללו אנחנו בהזדהות עם הפרשה ועם מכות מצרים הנוחתות על כולנו. מה נלמד על העולם, על עצמנו, ועל הנהגת ה', והאם נגיע בשלום מעשרת המכות לעשרת הדברות? ימים יגידו.