עשק שטנה רחובות, על בארות, שמות ותרגומים…

רקפת ענזי, פרשת תולדות (תשפ"ד)

כיצד ניתן לתרגם שמות פרטיים בתרגום התורה, אך גם לשמור על משחקי המילים שהשמות יוצרים?

לפי ההלכה, אדם חייב לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" של פרשת השבוע, המקור בגמרא:

"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" ( בבלי, ברכות, דף ח).

כלומר - אדם חייב לקרוא את הפרשה שלוש פעמים, פעמיים את הפסוקים עצמם ושלישית את התרגום. דיונים על הטעמים שלא נתפרשו, ועל הפרטים ההלכתיים, ברור שנועד לעודד הבנה בעזרת שפה מוכרת. התרגום די נשכח, למעט אצל התימנים. הדבר גם נרמז בפסוק - "ואל"ה שמו"ת בני ישראל הבאים מצרימה וגו'" - ראשי תיבות שמו"ת.

הסבר על 'עטרות ודיבון' - כוונת ההדגשה היא שיש לקרוא את התרגום גם במקומות שאין הבדל משמעותי בין המקרא לתרגום, כגון בשמות אנשים ומקומות, ודווקא בזה אני רוצה להתמקד

(תרגום אונקלוס: מחברו, זמן ומקום הוצאתו לאור אינם ידועים. אולם הוא מיוחס לאונקלוס הגר ומשערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השנייה לספירה ונתקדש במאה הרביעית או חמישית. תרגום אונקלוס ידוע כתרגום על דרך הפשט, כלומר תרגום כמעט מילולי של המקור העברי ללא סטיות ותוספות למיניהן. את הטעמים לחריגות מהתרגום המילולי מקובל לחלק לכמה סוגים: הרחקת ההגשמה, פירוש הלכתי או אגדי).

תרגום שמות פרטיים של אנשים ומקומות

לשמות פרטיים יש מעמד מיוחד בבלשנות: לא מקבלים יידוע (ברוב השפות), או ריבוי או נטייה. רק סומך בסמיכות.

אפשרויות תרגום: לא לתרגם בכלל, רק תעתיק! או לתרגם ולהסביר, או לשמור על משהו מהמקור, או ליצור משהו מקורי.

מקריאת הפסוק הראשון בפרשת תולדות עולה כי אונקלוס אינו מתרגם שמות פרטיים, והדבר הולם את התפיסה שהתרגומים משמרים את ייחודם היהודי של השמות הפרטיים. (בעניין זה נטען כי שמירת כל התרגומים על שמות פרטיים מעידה על כוחם!) לפעמים זה משבש משחקי מילים בשם. "הכלל של אונקלוס הוא להעתיק את השם כצורתו" וזה מקשה כי אין קשר לפירוש! למשל השם "באר שבע" (בראשית כא לא).

לעומת זאת בשמות מקומות זה אחרת. אתמקד בפרשת הבארות בתרגום אונקלוס ("בארות יצחק" - שמה של הפרשייה מחבר אותי גם למקום שיש פה נציגים שלו).

בשמות הבארות - פוזן (בספרו העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס) כותב: "לא תמיד מצליח המתרגם לפרש מדרשי שמות המיוסדים על לשון נופל על לשון": בבאר הקרוייה ''עשק'' הוא שומר על משחק המילים וגם על השם, בשתי האחרות שומר על השם אבל ההסבר אינו משחק מילים.

וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּי לָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עִסְקָא אֲרֵי אִתְעַסִּיקוּ עִמֵּיהּ: וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָה: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפּוּשׁ (נ"א וְיַפְשִׁנָּנָא) בְּאַרְעָא: אונקלוס על בראשית כו, כ-כב

ובתרגום חזרה: רוֹעֵי גְּרָר רָבוּ עִם רוֹעֵי יִצְחָק וְאָמְרוּ: הַמַּיִם שֶׁלָּנוּ! הוּא קָרָא אֶת שֵׁם הַבְּאֵר 'עֵסֶק' כִּי הִתְעַסְּקוּ אִתּוֹ עָלֶיהָ. הֵם חָפְרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וְרָבוּ גַּם עָלֶיהָ, הוּא קָרָא אֶת שְׁמָהּ 'שִׂטְנָה'. הוּא עָבַר מִשָּׁם וְחָפַר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, הוּא קָרָא אֶת שְׁמָהּ 'רְחוֹבוֹת', וְאָמַר: כִּי עַכְשָׁיו ה' הִרְחִיב לָנוּ, וְנִתְרַבֶּה בָּאָרֶץ.

הבעיה עולה בכל התרגומים שבדקתי לשפות זרות, חלקם שומרים על השם, חלקם משנים אותו או מוסיפים הסבר.

כבר רמב"ן בפירושו על שמו של יוסף "צפנת פענח" (בר' מא מה) העיר על העניין העקרוני, שלפעמים התרגום משנה ולפעמים שומר על המקור.

כאמור, אונקלוס מכריע שהשם חשוב יותר ממשחק המילים, למה?

למעשה, שאלת היסוד היא האם השם של הבאר חשוב או שדווקא המשמעות חשובה יותר?

הכתב והקבלה מסביר שהשם הוא במרכז, כבר אצל אברהם ולפי הפסוקים יצחק חידש את השמות של אברהם.

(ר' יעקב צבי מקלנבורג, בעל הכתב והקבלה, חי בקניגסברג [1865-1765]. ניהל מאבקים בתנועת הרפורמה שהתהוותה בגרמניה בתקופתו).

לדעתו בעזרת השמות אברהם מחנך את האנשים להכיר בקיומו של אלוהים, כי בכל הליכה לבאר הם קוראים בשמה.

דקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה' ופעולותיו[...] כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה'... לפי שהייתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה... קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאות ה', בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמיתית; לפי שהבארות הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את ה' יתברך...

ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם מטוב הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו. ככה עשה אברהם להטות לבב מכחישי אל אל ה'. ובעודנו חי והיה נשיא אלוקים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהם. אמנם אחרי מותו חזרו לגילוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כולם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות ובהתבטל הבאר, נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה.

הרמב"ן, בפירוש מפורסם לכל עניין הבארות, מסביר שהבארות ושמותיהן רומזים לבתי המקדש, ''עשק'' - הראשון שנחרב בגלל מחלוקות, ''שטנה'' - השני שנחרב בגלל השנאה, ו''רחובות'' - השלישי שיתקיים בלי מריבות וירחיב לנו. כלומר - השם והמשמעות חשובים כאחד.

לפי החסידות חפירת הבארות מובאת כמשל לתהליך החיפוש של האבות אחר החיות האלוקית (מים) בתוך המציאות החומרית (עפר). אברהם זכה לפגוש את ה' בעולם (מים), אבל לאחר פטירתו דרכו נחסמה. יצחק היה צריך לשוב ולצעוד בדרכו של אביו ולחפש מים, כדי לזכות להארות שהיו מנת חלקו של אביו. הפלשתים סתמו את הבארות כי הם הכירו רק את המציאות החומרית. חפירת הבארות על ידי יצחק מבטאת את מאמציו של יצחק לשוב לדרכו של אביו. במקביל לשיבה לדרכו של אברהם אביו, יצחק חפר בארות אחרות, כלומר הוא גילה דרכים נוספות בעבודת השם, בהתאם לטבעו ואופיו הייחודי. הנמשל הוא שכל אחד צריך לחפור את הבאר של עצמו, דהיינו למצוא את הדרך המתאימה לו בעבודת השם בהתאם לטבעו ואופיו הייחודי (בעל שם טוב על התורה, פרשת תולדות, אות ו').

האופי הייחודי הזה מתבטא בשם, ולכן שמר עליו התרגום, כמאמר חז"ל במדרש, שמהדהד לכולנו את השיר של זלדה ומחבר אותנו לימים אלו: "את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו" (תנחומא, ויקהל א)