מצוות פדיון שבויים

מוטי קפלן, אקטואליה (תשפ''ד)

על מצוות פדיון שבויים - כאן ועכשיו

הדיון ההלכתי בסוגיית השבי נסוב לרוב על יחידים. היום אנו עומדים מול המון אדם שנחטף. הלכה נפסקה בש''ע: כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום בו אפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים. שחרור מן השבי משול לגאולת השכינה מן הגלות.

המתים מונחים לפנינו ואין לנו נחמה. ניתן דעתינו על החיים, אשר אולי גם הם חלילה חלילה אפשר שלא יהיו בינינו. על השבויים.

הנה דברי הרמב''ם:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ובטל מצות: "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח)... והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים... (הלכות מתנות עניים, ח, י).

המקור לדבריו נמצא בגמרא:

"והיה כי יאמרו אליךָ אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למוֶת למוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (ירמיהו טו, ב). ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה (- שכולם כלולים בו) (בבא בתרא ח, ב).

ומכאן לימים האלה

שבת הבלהות בעוטף עזה הביאה עימה שפיכות דמים נוראה וחטיפת טף נשים ואנשים. על המתים נתאבל כדין, וכלפי השבויים אנו מחוייבים במצוות פדיון שבויים. ובסערת הרגשות וסופת המלחמה, אסור לנו לשכוח כי פדיון שבויים קודם ועומד לפני כל עניין ומעשה.

מצוות פדיון שבויים נדונה הרבה בהלכה וכן בספרות השו''ת המשקפת את שכיחות מעשי החטיפה והשבי בדברי ימי ישראל. המאורע שלפנינו יזכר כאחד הנוראים בהיסטוריה עקובת-הדם של העם היהודי - ציבור גדול, כמאה ועשרים בני אדם (ככל הידוע עכשיו) שהובלו אלי-שבי, תוך עינוי, סבל והשפלה. הדיון ההלכתי בסוגיית השבי נסוב לרוב על יחידים. היום אנו עומדים מול המון אדם שנחטף, ואין לכך הרבה תקדימים.

הלכה נפסקה בשלחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, במקום בו אפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים" (יורה דעה רנב, ג). שחרור מן השבי משול לגאולת השכינה מן הגלות: ''כי כשישראל שבוי הוא גלות השכינה ממש... ועל ידי פדיון שבויים הוא מעלה את השכינה מהגלות...'' (ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב, ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות צדקה, ב, ו).

עיקר הדיון ההילכתי והמוסרי סביב מצוות פדיון שבויים נסוב סביב שיעור הפדיון. ''אין פודין את השבויים למעלה מכפי דמיהן מפני תיקון העולם'' (משנה גטין ט, ו). מהו תיקון העולם הנאמר כאן?

נחלקו חכמים (בבלי גיטין מה, א). האם מדובר בדוחק הציבור, שלא להטיל עליו נטל כספי כבד (כי אז מותר ליחיד לפדות עצמו, או את כל מי שיחפוץ) או למניעת עידוד חטיפות בעתיד, כשיראו האויבים, שאנו מוכנים לשלם כל מחיר עבור אחינו, ובכלל קטגוריה זו נמצא גם שחרור מחבלים (כי אז אסור יהיה הפדיון במחיר מופרז אסור על גם על היחיד גם על הרבים). הרמב''ם נוקט בדעה השנייה: ''אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם'' (הלכות מתנות עניים ח, יב).

בדברים הבאים ננסה להסביר מדוע האירוע הנורא שהתרחש השבת, חורג מן הדיון ה''מקובל'' בסוגיית פדיון שבויים, ומעמיד אותו במצב שכאשר גם אם נידרש ל''יתר על דמיהם'', המקביל לשחרור מחבלים, שומה עלינו לשלם את המחיר.

סיכון חיי השבויים

כאשר נתונים חיי השבוי בסכנה. נחלקו חכמים. יש הפוסקים כי גם אם חייהם נתונים בסכנה, לא ראוי לפדותן יתר על דמיהן, כיוון שבכך אנו מעודדים אותם להמשיך במעשי החטיפה ולסכן ציבור גדול (רמב"ן גיטין מה, א). ויש הסבורים כי לעת פיקוח נפש, ראוי לפדות את השבויים בכל מחיר, גם אם תהיה בכך סכנת חיים לעתיד. וכך מספרת הגמרא:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?" (ישעיהו מב, כד), ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו... ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (לשון שבועה)... עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה... (בבלי גיטין נח, א).

תוספות במקום ממהר להסביר הכיצד עובר רבי יהושע לכאורה על תקנת חכמים שלא לפדות בממון הרבה: ''כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן''. אם יש סכנה לחייו, מצווה לפדותו בכל מחיר.

חטיפת יחיד וחטיפת ציבור

דומה שכל השיח בהגות ובהלכה בדבר גדרי וגבולות פדיון שבויים, נסוב כאשר מדובר היה בשבוי בודד, או במספר מועט, ככל שידיעתי מגעת, לא נדרשה סוגיה של ציבור שנשבה.

וזה הוא בדיוק המקרה שלפנינו. ציבור גדול, אנשים, נשים טף וזקנים. מהם פצועים וחבולים ונתונים בסכנת חיים, וכולם צפויים לחיי שבי מיוסרים, לחילול כבודם, לחילול צלמם ודמותם. האם גם במקרה כזה אין פודין את השבויים למעלה מכפי דמיהן? האם תיקון העולם כאן אינו אלא ההפך הגמור, תיקון עולם לפידיון ציבור גדול, מהם תינוקות רכים, חולים וזקנים.

יש מקום למחשבה כי תיקון העולם הראוי כאן יהיה דווקא מאמץ עליון להציל את הציבור הגדול הנמצא בשביה. אין מדובר כאן באינטרס של יחיד מול האינטרס הציבורי. כמקובל במתח בין פדיון אדם בודד, אינטרס של הפרט, מול האיום הכלכלי או הביטחוני על כלל הציבור. כאן מדובר בציבור מול ציבור.

ונוסיף, הפגיעה בציבור החטוף, השבוי, היא ודאית ומוחלטת, שנות עינויים ויגון מצפות להם, ורבים מהם בוודאי לא ישרדו את השנים האלה. הפגיעה הביטחונית הצפויה אם תענה ישראל לדרישות החזרת מחבלים, כופר כסף, השהיית הלחימה ובעקבותיהם - עידוד המחבלים לצאת שוב מולנו, היא בבחינת "שמא". ואין ספק מוציא מידי וודאי. לו השכילה ממשלת ישראל וכל האמונים על ביטחון ישראל לעמוד על משמרתם, ולא לשקוט שאננים כי אז לא באתנו הרעה הגדולה הזו, ולא תבואנה גם רעות אחרות. האויב המר הזה אינו זקוק לעידוד. הוא יארוב ויעוט עלינו כך או כך, עם השבת החטופים ובלעדיה.

וכך כותב הרב עובדיה יוסף בנדון:

רוב הפוסקים סוברים שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להיפך, נראה שמצד הדין ראוי לנו לנקוט בדרך זו.... וגם כאשר מדובר ביותר מכדי דמיהן, מטעם שלא ישובו ויאמירו את המחיר, מכל מקום, כשיש סכנה ממשית בדבר לא חוששים לכך, כי בלאו הכי הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל... (יביע אומר י, חושן משפט סימן ו).

כאן בא חידושו של הרב יוסף, שהוא נכון גם למצב בפניו אנו עומדים: המרצחים הללו אינם זקוקים לעידוד ולתמריץ, בלאו הכי הם עושים הכל כדי לזרוע רצח והרס. אם נראה דאגה יתרה לשבויינו, לא יעלה הדבר ולא יוריד בעיניהם. והיום נאמר: הדרך היחידה למנוע זאת היא ערנות ועמידה על המשמר. מה שלמרבה היגון נעדרו מאיתנו ביום השבת הנורא.

פדיון על ידי השבוי עצמו

רבים מפוסקי ההלכה סבורים כי גם כאשר מדובר בדרישת תשלום יותר מכפי דמיו, הרי שהחטוף עצמו רשאי לשלם מכספו הפרטי תמורת שחרורו. וכך הורה הרב שאול ישראלי:

כיון שחיילינו יצאו למלחמה בשליחות המדינה להגנת העם... הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל אמצעים שיש בידי המדינה עליה לעשות כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם חס ושלום במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי... וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם שבזה לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש"אין פודין את השבויים יותר על דמיהם" (תורה שבעל פה יז, עמ' סט-עו.)

אחרית דבר

לא נדון כאן בשאלת ההיגיון בכניסה לעזה, בהחרבת העיר, במידת הביטחון אשר יושג בעקבותיה, בשאלת היום שאחרי - מי יישא באחריות לחיים השוטפים של אלו שיוותרו בחיים. אבל ברור לכל כי ההפצצות הכבדות והכניסה לעיר תסכן ביודעין את חיי השבויים. הן בפגיעה ישירה, הריגתם בפצצה ישראלית, והן בעידוד רציחתם בידי חמאס. עת להרוג ועת להציל נפשות. זו העת לפדיון שבויים. יש מקום רב בהלכה - ולמען האמת, בהגיון אנושי פשוט - לעצור ולחשוב על המעשה הראוי שיש לעשות בעת הזו. לא יצרי-נקם אמורים להדריך אותנו היום, אלא שיקול הגיוני, אנושי צרוף, שיסודותיו, כפי שהראינו לדעת - בהלכה.