הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת

מוטי קפלן, חול המועד פסח (תשפ"ד)

בכך מצרף הרמב''ם אל קטגוריית השבויים גם את הנידונים למוות והמטים להרג, גם את האפשרות הנוראה של התעלמות מהם, גם את האזהרה כנגד המתעלמים.

הלכות פדיון שבויים קבלו - להוותינו - פרסום רב בעת האחרונה. דברי הרמב''ם הפכו לציטוט מוכר: 

''אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים... הקודם לפרנסת עניים... ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו עובר על לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בְּפֶרֶךְ לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך... והצל לקוחים למוות... ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים'' (מתנות עניים, פרק ח' הלכה י').

לאחר שהרמב''ם מונה את המצוות המפורשות בתורה - מצוות עשה ומצוות לא תעשה - הכלולות במצוות פדיון שבויים, הוא מוסיף שלוש מילים אשר מקורן בספר משלי: ''הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת". התוספת מפתיעה - ספר משלי, כולל דברי מוסר והנהגה ולא מצוות מחייבות. כלומר אין כאן סימוכין, מה גם ש'סכנת נפשות' כבר הוזכרה. דרך הרמב''ם לצמצם במילותיו ולהניח בפנינו מילים ספורות בלבד, מתוך ציפייה שנעיין בהקשרם הכולל, ואלו הדברים במלואם:

"הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ, כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲ‍לֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ" (משלי כד).

וכך מפרש רבנו מנחם המאירי (מגדולי הראשונים, במפנה המאה ה-13):

כל זה אמירה לעזור איש את אחיו בעת צרתו, אם בעוניו אם בשאר הצרות. ומי שמתבונן באחיו בשעת עוניו וצרתו, ומתעלם ממנו ועושה עצמו כאינו רואה ואינו עוזר לו, עליו נאמר: 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה.

ואם תמנע מהצלת הנידונים למוות - 'לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג', ותתנצל בזה לומר (= תנסה להתחמק ולתרץ): לא נודע לנו עניינו (= המצב בו נתון הנידון למוות) כבד הדבר לא נוכל להשיגו - שאילו ידענו השתדלנו בעבורו – כי אז 'הֲ‍לֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין': האל שהוא מביא הלבבות לחשבון הוא יבין צפון לבבך, 'וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ'... אלהים יעניש על שהתעלמת מצרת אחיך ויכרית העושה כן. (המאירי, פירוש למשלי, בשינויי עריכה וקיצור)

הפסוקים במשלי אינם מדברים לא על חטופים ולא על שבויים, והמאירי - המכיר היטב את דברי הרמב''ם - מכוון לכל המעונים והסובלים (ובכללם שבויים) הזקוקים לעזרה ולפדות.

הרמב"ם, במילותיו הקצרות, וביותר מרמיזה, שולח את המעיין בהלכות פדיון שבויים אל מילות הפסוק במשלי ''הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" וכורך וקושר אותם ישירות לענייני שבויים. בכך מצרף הרמב''ם אל קטגוריית השבויים גם את הנידונים למוות והמטים להרג, גם את האפשרות הנוראה של התעלמות מהם, גם את האזהרה כנגד המתעלמים. הרמב"ם שולח אותנו אל מציאות נוראה שבה בני אדם, ובמקרה שלנו ההנהגה, עשויים למצוא לעצמם תירוצים והסברים מדוע להימנע מפדיונם והשבתם, מתוך נירפות, "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה'' בתואנות שווא, בהתחכמויות, התחמקויות, שלל שיקולים ואינטרסים זרים - לא ראיתי, לא שמתי לב, לא ידעתי, בתואנת ''כבד הדבר לא נוכל להשיגו'' ואילו ידעתי הייתי משתדל...  מול כל אלה ניצב אלהים המבין "תֹכֵן לִבּוֹת", יודע צפונות הלב, הוא ישיב לאדם כפועלו, לא יוכל להימלט.