בין חמץ להחמצה: מחשבות לפני חג הפסח

אילנה בלומברג, שבת הגדול (תשפ״ה)

בחג הפסח אנו מסרבים להחמיץ את השעה

ברגעים האחרונים, סיימנו את התהליכים שמובילים אותנו לחג הפסח – את החמץ הסרנו וכל חמץ שעדיין נשאר אצלנו, הכרזנו עליה כ״הפקר כעפרא דארעא״, ללא בעלות, נחשב החמץ כעפר הארץ.

בשנה וחצי שחלפו מצאנו את עצמנו הרבה פעמים עומדים ללא מילים. מאז ה7 לאוקטובר הסיסמה, ״אין מילים,״ עמדה לנו כממלא מקום – כאנחה, זעקה, שועה, נאקה – לחוויות שלא ניתנות לתיאור או אפילו לניסוח כתפילה. גם מילים מתוך המסורת שלנו ומתוך המקרא קיבלו הדים חדשים. השנה – כבר השנייה במצבנו-- שמעתי את המילים ״חמץ״ ו״הפקר״ אחרת – או ליתר דיוק, החמצה והפקרות. הריטואל שלנו מסומן באותן מילים שאנחנו פוגשים כל יום בשיח הישראלי הסוער וכואב.

**בחג הפסח אנו מסרבים להחמיץ את השעה**. חמץ הוא עניין של זמן – בדומה לכל כך הרבה מצוות וקטגוריות הלכתיות שלנו, מה שטוב, ויפה, ומותר, ואפילו מצווה ברגע אחד יכול להפוך ללא מועיל, ללא רלוונטי, ואפילו לאסור. אין את הנחמה או ההכלה של better late than never.

מעבר הזמן מקלקל. הוא לא פחות ממסוכן. המסר היהודי עליו גדלתי הוא להזדרז. מ״קום רץ כארי לעשות רצון אביך שבשמים״ (ראו משנה אבות ה, כ) ל״וישכם אברהם״ (בראשית כב, ג), עד לקשר ההדוק בין היסוס לחטא, אפילו היסוס מדומה בסיפור של הרגע שהעם חושב שמשה בושש לרדת מהר סיני והם עושים לעצמם עגל זהב. ההזדרזות היא ההפך מהחמצת שעה, שהיא לא רק לוותר על הזדמנות יפה, אלא להיכשל להיענות לקריאה – או קריאה אישית או קולקטיבית.

סיפור מצרים הוא סיפור של המון המון קריאות סבל (מסיפור יוסף שאשרת תיארה בעצרת שלנו בשבוע שעבר), ובסופן ההיענות הגדולה: יציאת מצרים. רוב קריאות הסבל הן ללא מילים – "ויאנחו בני ישראל מהעבודה, ויזעקו, ותעל שועתם" (שמות ב, כג). אנחנו רגילים לספור את לשונות הגאולה אבל יש גם מפרשים כמו הבית יוסף שמצביעים על לשונות הסבל והאי-יכולת לנסח תפילה מהמקום הירוד של עוני, שעבוד, עבודה קשה, וגלות. ההרגשה היא של עם בהפקרות – עד שאנו קוראים: ״וידע אלוקים״ (שמות ב, כה). רש״י מפרש: ״נתן עליהם לב ולא העלים עיניו.״ הפירוש הזה (ששואב מלשון ספר דברים כט, ג) מדלג על כל כך הרבה שאלות תיאולוגיות שהדילוג עצמו צועק ״דרשני״. מילים כל כך אנטרופומורפיות קוראות לנו להבינן לא כתיאור אלוקי אלא כלקח אנושי. ניסוח המענה האלוקי הזה במילים אלו מדגיש שהוא מענה שאנחנו – בני ובנות אדם – חייבים להבין לעומק, להזדהות איתו, ולפעול לפיו בעת צעקה, אפילו צעקה שהיא ללא מילים כי הסבל יכול להשתיק.

הסבל שבני ישראל צועקים הוא אי-החירות. מהסיפור המקראי אנו לומדים שבלי חירות אי אפשר להתפלל במילים, אי אפשר לסדר את הזמנים, כלומר לקבוע חגים או לוח שנה, ואי אפשר לגדל ילדים מקרוב ובביטחון. לפי ספר שמות (א, טו-כב), העבדות מתחילה בתוך הבית והמשפחה – בהפרדת ילד ואימו - ולפי המדרש (שמות רבה, פרשה א, יג), ברגע שאב לא מאמין שכדאי להביא עוד ילדים לעולם.

לכן מול הגזרה של פרעה, ההתנגדות eresistanc של המיילדות, ושל מרים, ושל אם-משה, ושל בת פרעה היא כה מהפכנית. הצלת ילדים רכים היא הפעולה שהתורה מעמידה לפנינו כניגוד למציאות שאנו קוראות וקוראים לה ״מצרים''. המיילדות פועלות נגד הקול הגברי והרשמי של ״גזרה״ שהוא קול פרעה, הקול הראשון והיחיד שאנו שומעים בספר שמות עד שהמיילדות פועלות ומסבירות את פעולתן: ״ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים״. נתנו להם מים ומזון, מוסיף רש״י – לא רק שלא הפקירו אותם למות אלא עודדו את החיים. אין שיחה בין המיילדות, אין חישובים – הן פשוט פועלות להציל חיים. כשפרעה מעמיד אותן לפניו בשאלה על מה הן עשו, הן מסבירות את עצמן ככה: ״כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו״. ההסבר שלהן הוא, במילה אחת: זריזות.

נשות ישראל מזדרזות להביא חיים חדשים לעולם. המיילדות מחזירות אותנו לשאלת הזמן בה התחלנו. למרות שמה שהן אומרות לפרעה הוא תירוץ, הן מסמנות אמת אחת גדולה של סיפור הגאולה: במצבים של לחץ, אין זמן. גם המצרים מבינים את לחץ הזמן כשענייני נפשות על הפרק. אחרי מכת בכורות זה הם שרוצים שבני ישראל יצאו מיד. חז״ל (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, ז) חולקים על המונח ״חיפזון״ ביציאת מצרים – חיפזון מצרים או חיפזון ישראל? או אולי חיפזון השכינה? תקבלו איזו תשובה שתרצו – מה שאנו כן יודעים הוא שיציאת מצרים נעשתה בחיפזון, ושאין זמן אפילו לבצק להחמיץ. ״ולא יכלו להתמהמה״ (שמות יב, לט). בחג הפסח הזה, נתפלל שתמיד נוכל לשמוע את קריאת אלה שחיים במצרים, שנענה לקריאה הזאת בלב שלם ועין רואה וידיעה שמתורגמת לעשייה, שלא נפקיר, שנקיים את המצוות, כולל פדיון שבויים, בכל החריצות ובכל הדייקנות בה אנחנו מחפשים אחרי החמץ, ולא נרים ידיים עד הרגע בו אנו בטוחים שעשינו את הנדרש וקיימנו את המצווה לדקדוקיה ולפרטיה. ״ונהיה כולנו עטורים בעטרת החיים והנצח ויקוים בהם הכתוב ופדויי ה ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיהו נא, יא)״. יש לנו חלק בגאולה.

חג כשר ושמח