עקדת יצחק – האם נגזר גורלו של אברהם לעקוד את יצחק בנו ?

ידעאל אריאל, ערב יום כיפור, (תשפ"א)

אך הרי האיל כבר נמצא שם על הר המוריה אחוז בסבך בקרניו. אברהם , כמו הגר לפניו, רק צריך לראות אותו ולהבין כי יש מוצא.

עם הגיעם של ראש השנה ויום הכיפורים, מתכנס העם היהודי סביב סיפור עקדת יצחק בגלגוליו הפיוטיים השונים ע"פ מנהגה של כל עדה ועדה, ויוצר לעצמו חיבורים חדשים ורלוונטיות, המתעדכנת בתחנות שונות בהיסטוריה היהודית ארוכת השנים.

בשנים האחרונות אני עוסק ביני לבין עצמי שוב ושוב בעקדת יצחק ובמסר שהיא מעבירה לנו. נוראותו של הסיפור, והמקום המרכזי שהוא תופס באתוס הדתי והלאומי שלנו, אינו נותן לי מנוח.

תחושת המועקה כבדה מאוד. כי ליבו של הנרטיב הוא הגורל הבלתי נמנע, האסון ההולך ומתקרב שלא ניתן לעשות דבר בכדי למונעו. שהרי כך נגזר משמיים - יצחק צועד אל העקדה ורק אלוהים יכול להצילו.

החיבור החוויתי של כולנו בערב יום כיפור לשירים ולזיכרונות של המלחמה ההיא ב 73 הופך את תחושת המועקה לכמעט בלתי נסבלת… והשנה, על רקע המשבר העכשווי ותחושת החידלון – יותר מתמיד.

בראש השנה שעבר, בעת קריאת התורה, עמדתי על תובנה חדשה עבורי בסיפור עקדת יצחק כזו המאפשרת לי לחיות בשלום עם מועקת הימים הנוראים. אשתף אתכם בתובנה זו.

סמיכות הפרשיות בין סיפור עקדת יצחק לסיפור עקדת ישמעאל, שהן קריאות התורה של ימים א' ו ב' של ראש השנה, וההקבלות הרבות בין שני הסיפורים, מאפשרות מבט אחר על עקדת יצחק.

ברגע הנורא של עקדת ישמעאל, כאשר הגר הנואשת אינה מאמינה עוד ביכולתה למצוא דרך להיחלץ מן המדבר ולהציל את בנה, כשהיא מבינה כי הגיע הסוף ואין עוד תקוה היא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים בכדי שלא לחזות במותו – "ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך" באותו רגע קשה, קורא אליה, לפי התיאור המקראי, מלאך אלוהים מן השמים:

ויאמר לה כי שמע אלוהים את קול הנער באשר הוא שם

ויפקח אלוהים את עיניה

ותרא באר מים חיים

ותמלא את החמת מים

ותשק את הנער.

באר המים הייתה שם במדבר כל הזמן אך הגר לא הייתה מסוגלת לראות אותה. תחושות הייאוש וחוסר האונים סגרו עליה והם אלה שלא אפשרו לה לראות כי יש מוצא, כי עדיין ניתן להציל את ישמעאל. מה שנדרש ממנה הוא היכולת לפקוח את העיניים, להביט במציאות ולהבין כי יש עוד תקוה.

בהקבלה שבין עקדת ישמעאל לעקדת יצחק ניתן לראות כי גם בנקודה זו הסיפורים דומים מאוד. ע"פ קריאה זו אברהם יוצא לדרך שלושת הימים כשבליבו התקוה כי יהיה בידו להציל את יצחק. לשאלתו של יצחק "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" משיב אברהם "אלוהים יראה לו השה לעולה בני". אברהם עדיין מאמין כי יתכן אחרת, כי תימצא חלופה, כי עדיין לא כלתה הרעה. אך ככל שהדרך מתארכת והם קרבים להר הולך היאוש ואופף אותו, האופציות הולכות ומתמעטות והסוף הנורא נראה בלתי נמנע.

אך הרי האיל כבר נמצא שם על הר המוריה אחוז בסבך בקרניו, אברהם רק צריך לראות אותו ולהבין כי יש מוצא. כפי שהגר לא הצליחה לראות את הבאר כך גם אברהם לא היה מסוגל לראות את האיל. הייאוש גבר עליו ולא אפשר לו לראות כי יש דרך אחרת. רק לאחר קריאת המלאך מן השמים נשא אברהם את עיניו וראה את האיל שבסבך, זה שהיה שם כל הזמן ושיועד להיות קרש ההצלה של הרגע האחרון.

אולי כדאי לנו לקרוא את סיפור העקדה לא כסיפור דטרמניסטי שאינו מותיר לאדם ברירה אלא לצעוד בנתיב נתון שמוביל אותו לאסון ידוע מראש, אלא דווקא ככזה הקורא לאדם לפקוח עיניים ולזהות חלופות ליציאה מן המיצר, גם כאשר המציאות נראית ללא מוצא.

החודשים הקרובים צפויים להיות קשים עבור כולנו. חלקנו עשויים ליפול ליאוש ולתחושת העדר מוצא. סיפור העקדה מציע לנו כי גם כאשר נדמה שהכל סוגר עלינו, עדיין יש חלופות. האתגר הוא לנסות לזהות אותן להבחין בבאר, או באיל הנאחז בסבך, להרחיב את המבט שלנו ולפעול לשינוי המצב.