אשר לא ידעו בין ימינו לשמאלו – קריאה חדשה בספר יונה

מוטי קפלן, שבת שובה (תשע"ט)

ספר יונה נחתם בתפישה כי האל חומל על אדם ובהמה מפני חולשתם ותמימותם, מפני שאינם יודעים בין ימינם ושמאלם. חמלת ה' אינה תלויה בתשובה (למרות שהיא עשוייה לעזור...). היא עצמאית ועומדת ברשות עצמה.

א. מפני מה קוראים בספר יונה ביום הכיפורים?

הפרשנות הרווחת – להראותינו כוחה של תשובה, המלחים ואנשי נינוה - כולם שבו בתשובה. זהו פירוש תמוה, אם כך, למה לנו כל סיפור בריחת יונה וויכוחיו עם אלהים, הממלאים את רוב דפי הספר? יתר על כן, גיבור הספר, יונה, עומד במריו וכלל אינו שב בתשובה.

ספר יונה, אין עניינו בתשובה, עניינו בחמלה. התבוננות במהלכו הפתלתל והאירוני של הספר, וקריאה זהירה ומדייקת תוכיח את הדברים.

ב. הבריחה

אלהים שולח את יונה להוכיח את אנשי נינוה, ויונה בורח מפניו. כך נפתח הסיפור. ומיד עולה תמיהה, מפני מה בורח יונה? רש"י (בעקבות מדרשים) מסביר מה ראה יונה שלא רצה ללכת אל נינוה. ''אמר: עובדי כוכבים קרובים לתשובה, אם אומר להם ויעשו תשובה - נמצאתי מחייב את ישראל, שאין שומעין לדברי הנביאים."

המדרשים מנסים לרתום את יונה לדאגה פטריוטית לישראל. רעיון זר למשמעותו של הספר, שהיא אוניברסאלית, מכוונת לכלל הברואים: ''רבי חנינא אמר משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד אלהיו בידו''.

ההסבר לבריחה ניתן - על ידי יונה עצמו - לקראת סיום: "על כן קדמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ונחם על הרעה." אך ההסבר סתום. מה אכפת ליונה שבני נינוה יעשו תשובה, הלא בכך תושג שליחותו?

את דבריו של יונה אפשר להבין בשתי צורות:

יונה בורח בהיותו אדם אנוכי, מפני דאגתו לשמו הטוב כנביא - פן ישובו אנשי נינוה בתשובה ויזכו בחנינה, ומוניטין הנביא שלו ייפגע.

יונה בורח מפני שמעשה התשובה מתנגש עם השקפת עולמו: על החוטא לשאת בעונשו, בין אם שב או לא שב מדרכו. דבקותו במידת הדין, עד כדי התכחשות ודחייה מוחלטת למידת הרחמים, וגם ביודעו כי מידת הרחמים היא רצון ה'. מי שחטא יענש, שב או לא שב בתשובה – אחת היא לו.

ואלוהים סקרן, ומבקש לדעת, האם יונה בורח מן הטעם הראשון או השני? ואולי מפני שניהם? ואולי יש קשר בין שני הטעמים והם כרוכים זה בזה? וכל זאת, כדי לומר לנו דבר או שניים על יחסיו שלו, של אלהים עצמו, עם בני האדם.

ג. לברור השקפת עולמו של יונה

לשם כך, ולטובת הקוראים, מקיים אלהים בירור קצר. מה עומד מאחורי בריחתו של יונה?

והבירור, מעשה אמן, אירוניה ולעג, לצד טוב-לב וחמלה משמשים בו בעירבוביה: לאחר שיונה נוכח כי אלהים סלח לאנשי נינוה, ''וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו'', נכזבה תוחלתו לאובדן העיר, רע לו, והוא שואל את נפשו למות. ''ועתה ה', קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי''. כלומר - רע ליונה כי אלהים מוכן לסלוח לרעת האדם. עד כדי כך...

אלהים מבקש לרדת לעומק הדברים, ולחשוף בפנינו את המסתתר מאחורי הצהרתו של יונה וכל מעשה בריחתו. אגב כך הוא חושף פינות אפלות בנפשו של יונה.

אלהים מתעניין, ''ההיטב חרה לך''? יונה שותק. הוא יוצא מחוץ לעיר, ומצפה, אולי בכל זאת יתגשמו משאלותיו והעיר תחרב. וכאן מתגנב רמז אודות אופיו. ''וישב מקדם לעיר, ויעש לו שם סוכה, וישב בצל''. יונה מסדר לעצמו עמדת תצפית נוחה – סוכה וצל. סוכה וצל לראות בהוצאה להורג?

אלהים (ואנחנו) מתחילים להבין במי מדובר. ואלהים מתקין ליונה תוספת צל. קיקיון רחב-עלים. ''וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו, וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה''. (היה מספר העלים - רע"ה... ילקוט שמעוני. שימו לב למספר העלים על פי המדרש...)

יונה, איש מריר ונרגן, קפדן ודעתן, אטום לצרת העולם, שלא הסגיר כל רגש במהלך הסיפור, כולו דריכות וציפיה – לראות בהוצאה להורג רבתי, מפגין לפתע התרגשות רבה כאשר הדברים נוגעים בהנאתו הפרטית: ''וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה''. יונה שמח, ועל מה? על צל חולף, שאין בו ממש (''כצל עובר וכענן כלה''), ומצפה לאבדנה של עיר ומלואה, למות בני אדם, בשר ודם, אנשים נשים וטף.

נשוב אל הצל אשר בא ''להציל לו מרעתו''. רש"י מפרש: להציל לו מרעתו - מחום השמש, וכך רוב המפרשים. ההסבר תמוה, והרי יונה כבר דאג לעצמו, ישב לו בצל מתחת לסוכה. ''תוספת'' הצל שהעניק לו אלהים, היא פינוק יתר, בוודאי לא ''הצלה''. וקצת שמש אינה ראוייה לכינוי ''רעה''. בעיקר אם נזכור ש''רעה'' שמורה בספרנו לחטאים כבדים (כי עלתה רעתם לפני...) ולענשים ולאסונות (בשלמי הרעה הזאת לנו...).

ההסבר ל''רעה'' נמצא כאמור בפתח פרק ד': כאשר ניחם אלהים על הרעה אשר אמר לעשות לנינוה, כי אז - ''וירע אל יונה רעה גדולה'': אלהים מבקש להציל את יונה מרעת עצמו. היא ''הרעה הגדולה'' אשר באה על יונה, ואשר בעטיה הוא בורח מלפני ה'. רעת תכונת נפשו הכרוכה בהשקפת עולמו. וברוח זו מפרש אברבנאל: ''הנה הוכיח ה' את יונה על כעסו באומרו ההיטב חרה לך? רוצה לומר שיש תכונה רעה בתכונתך שחרה לך הטובה שאני מיטיב את נינווה''...

יונה שמח שמחה גדולה על צל מפני השמש, וחש ברעה גדולה מאד על בני אדם שניצלו ממוות. אט אט מתגלים נבכי נפשו.

אבל אלהים מבקש הוכחה ניצחת. אין די בהפגנת השמחה. ואלהים מייבש את הקיקיון ''וימן אלהים תולעת ותך את הקיקיון וייבש, ותך השמש על ראש יונה וישאל את נפשו למות, ויאמר, טוב מותי מחיי''.

בגלל מה? בגלל חמסין?

אלהים לא מרפה: ''ההיטב חרה לך על הקיקיון''? ויונה עונה, ואינו מותיר מקום לספק: ''היטב חרה לי עד מוות''.

על שני דברים מוכן יונה למות: על מניעת הסליחה מן החוטאים והרצון בכליונם, ועל הנאותיו שלו.

מה שהיה להוכיח. אין כאן השקפת עולם תיאולוגית, ולא דבקות במידת הדין. כל הדברים נובעים מאישיות אנוכית, המביעה שמחה גדולה על מחסה צל, ומתאבלת מרה על הצל שחלף. תכונה מביכה, וכה-רווחת בקרב בני אדם, אבל לא מתאימה לנביא.

יונה דואג לעצמו. ומשנתחוור צד זה באופיו - ניתן גם להבין כי אהבת עצמו אינה מוגבלת לענייני נוחות אקלימית, אלא היא גולשת גם לתחומי המוניטין של יונה הנביא. וכך מפרש רש"י:

וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו: 'אמר, עכשיו יאמרו עובדי כוכבים שאני נביא השקר... הלא זה דברי - יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבנה ואהיה שקרן בעיניהם'.

כזכור, בראשית הספר הסביר רש''י ''מה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה? אמר: עובדי כוכבים קרובים לתשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים'': האם רש''י שינה דעתו לעת הגיעו לפרק ד'? כן. מפני שצד האנוכיות ביונה נחשף. יונה חס על גופו והנאות היום, כמו גם על המוניטין המקצועי שלו.

ד. לדמותו של יונה

יונה החלטי, יודע כל, ללא ספקות. תמיד צודק, שואף אל היציב, אל המוחלט והקבוע. אל הקפוא והנרדם. ובשיא הסערה ''יונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם''. שינויים אינם לרוחו, נוגדים את השקפת עולמו. מי שחטא ישלם, יענש, בלא אפשרות ובלא פתח לתשובה. עמדתו אמיצה גם כשהוא יודע שהיא מנוגדת לדעת אלהים. קנאי המוכן למסור את נפשו עליה. לברוח מלפני ה', ולהפציר במלחים ''שאוני והטילוני אל הים''.

וכאשר הוא נוכח לדעת כי הדין והסדר משתבשים, כי ניחם ה' על הרעה והוא אינו מעניש את החוטאים, הוא קורא לאלהים לקחת ממנו את נפשו. כדרכם של קנאים המוכנים למות ולהמית. (א"ר נתן לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר שאוני והטילוני אל הים...)

יונה, כדרכם של שמרנים, תמיד יודע:

''כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם''.

''ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת''.

''כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה''

לכל השאר, עמדה ספקנית, פתוחה ואופטימית -

''אולי יתעשת האלהים לנו ... מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד''

ואפילו אלהים משתמש בלשון שאלה...

 ''ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה''?

השמרנות היא אימן יולדתן של הידיעה-בלי-ספק, של אוהבי הצדק והדין, המשמעת והציות, המשטר והסדר, של השואפים לאל-מחמיר-מזעיף-פנים (או מנהיג חזק), החוששים מכל שינוי. השואלים את נפשם למות, ובלבד שלא לחיות בעולם של אור ופתיחות. האם השמרנות אחות לאנוכיות?

שני הדברים עליהם מוכן יונה למות: הרצון בכליונם החוטאים, והנאותיו שלו. הראשון נובע מהשקפת עולם שמרנית, השני מאנוכיות. האם יש קשר ביניהם?

ספר יונה כורך את השמרנות והאנוכיות זו בזו. האנוכי, מטבע בריאתו סגור, רואה לנגד עיניו דבר אחד, תכלית אחת - את טובת עצמו, תמיד יקבל ולעולם לא יתן. ולעולם תהיה עינו צרה בהנאת האחר. כל חדש, כל שונה, מאיימים על שגרת חייו וסדרי מחשבתו והוא ירא מהם. האנוכי פתוח רק לשינויים אשר מובטח לו כי יטיבו איתו. ויחסו לשינויים, לחידושים, לפתיחות ייבחן על פי אמת-מידת אחת, הוא עצמו. אם ייטיב עימו השינוי, כי אז יתקבל בברכה, אם לא, יסתגר בד' אמותיו. אלוהים מוכיח ליונה דרך ניסוי הקיקיון המלעיג, כי את טובת עצמו ורק אותה הוא מבקש. ומכאן, מן האנוכיות, קצרה הדרך להשקפת עולם סגורה, שמרנית וקפואה.

אם תרצו, הנה רמז ראשון לסיבה לקריאת ספר יונה ביום-הכיפורים, להראותינו כי יש מקום לתנועה, לסיכוי, לשינוי, להזדמנות נוספת...

ה. השיבנו ה' אלהינו ונשובה

סיפור יונה בא לסיומו בדרך שאין דומה לה בכל ספרי הנביאים, בשאלה הנותרת פתוחה: ''ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים-עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה''?.... המענה האלהי אנושי וחומל. במה הוא אנושי? בהסברו מכמיר הלב מפני מה ראוייה העיר לרחמים.

והרי היינו מצפים למענה נחרץ ומתבקש. בסגנון: ''ואני לא אחוס על העיר הגדולה אשר שבה מדרכה הרעה''. אבל מענה אלהים מתעלם ביודעין מחזרתם של אנשי נינוה בתשובה, ובוחר בנימוק אחר: מפני שהאדם אשר בעיר ''לא ידע בין ימינו לשמאלו''.

ספר יונה נחתם בתפישה כי האל חומל על אדם ובהמה מפני חולשתם ותמימותם, מפני שהם אינם יודעים בין ימינם ושמאלם. חמלת ה' אינה תלויה בתשובה (למרות שהיא עשוייה לעזור...). חמלת ה' עצמאית ועומדת ברשות עצמה. גם למי שאינו כדאי וראוי לסליחה: ''אמר רבי מאיר: וחנתי את אשר אחן - אף על פי שאינו הגון - ורחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון. את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה, ואף על פי שאינו כדאי''.

כאן נמצא המפתח להבנת הספר ולקריאתו ביום הכיפורים: האדם, באשר הוא אדם ''לא ידע בין ימינו לשמאלו''. כיציר כפיו של אלהים, גם מושג החטא, או הפוטנציאל לחטוא. ניטעו באדם בידי אלהים. ואם החטא ניטע באדם בידי אלהים, הרי שהאחריות על חטאי האדם, גם היא ראוי שתהיה נתונה בידי אלהים.

כל החוטאים זכאים להזדמנות, לחזרה בתשובה. אך גם מעבר לזה, למחילה בלא תשובה, או טרם תשובה, מתוך התחשבות בתמימותם, בקוצר דעתם בהשגת טוב ורע, באי-ידיעתם בין ימין ושמאל. לאמור - יש מקום לתשובה מאת אלהים, שתהיה קודמת לתשובת האדם.

על כך נמצא בספרי חסידים:

בשם המגיד ממזריטש, ''השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'' ... נודע הויכוח בין הקב''ה לכנסת ישראל: הקב"ה אומר ''שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם'', שיהיה מקודם אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה – מן האדם), ואח"כ ישוב ירחמנו. וכנסת ישראל אומרים .... שיהיה אתערותא דלעילא (התעוררות אלוהית – מן השמים), מקודם, ולפדותם מהגלות, ואזי ישובו לה' בלב שלם... ובא ירמיה ואמר: השיבנו ה' אליך מתחילה ואח"כ ונשובה. האמת - מתחילה צריכה להיות התעוררות מלמטה - כלומר תשובת האדם. עם כל זה – ''חדש ימינו כקדם'', כמו שהיה קודם בריאת העולם, שלא נבראה שום בריה, רק שהיתה התעוררות מלמעלה. לעתיד... צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה הנחת-רוח שיגיע אליו מעבודת ישראל, כן עשה גם עתה ... (תורת המגיד איכה)

ובשם ר' צדוק הכהן מלובלין... ''ה' צילך'', כמו הצל שעושה מה שגוף הדבר עושה, וכל מדותיו מדה כנגד מדה - קודם שובו אלי, ואחר כך, ואשובה אליכם... ואנו מבקשים השיבנו אליך ונשובה, שאין בכוחינו להתחיל, רק אתה השיבנו בהתעוררות מלמעלה ואז – ונשובה. (עטרת ישראל, ואתחנן - פוקד עקרים אות ג). ובעברית של ימינו: הצל יעקוב ויחקה תמיד את העצם המטיל את הצל. כך גם האדם, יציר כפיו וצילו של אלהים, וראוי לו ללכת בדרכו וללמוד ממדותיו. אם כך, תקדים היוזמה לשוב בתשובה ותהיה בידי אלהים. ישוב אלהים בתשובה ואנו נלמד מדרכיו ונשוב אחריו...

אין כאן כוונה לתת פטור מן התשובה. אלא להקדים את תשובת אלהים לתשובת האדם.

ו. תשובה לרשעי עולם

אין לנו עיר מרשיעה מנינוה... העיר שיסד נמרוד, ''הוא היה גבור ציד. שהיה צד את הבריות והורגן: לפני ה'... שהיה יודע רבונו ומכוין למרוד בו... ואין לנו רשע גדול מפרעה, אשר אלהים הכביד את ליבו, ולמעשה מנע ממנו האפשרות לשוב בתשובה.

מה לפרעה ולנינוה? אחד מראשוני התנאים סובר כי מלך נינוה ופרעה אינם אלא אחד.

רבי נחוניא בן הקנה אומר תדע לך... פרעה שמרד בהקב"ה מאד, וקרא: מי ה' אשר אשמע בקולו? .... והצילו הקב''ה מן המיתה לספר כח גבורתו ... ומלך בנינוה. (ילקוט שמעוני).

החיבור בין מלך נינוה ופרעה מוזר. מה הקשר ביניהם? הם מרוחקים בזמן ובמרחב. אבל רבי נחוניא בן הקנה מבקש לומר כי גם רשעים זכאים לחמלה. התמימים, אשר חטאו כי לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ואלו – דוגמת פרעה - אשר אלהים הכביד את ליבם. אם אלהים נטע בהם את הרע, והכביד את ליבם, יטול עליו את האחריות ויסלח גם להם.

אחרית דבר

ספר יונה נקרא ביום-הכיפורים להזכיר ולהעלות בפנינו את חמלת ה'. והיא קריאה אל אלוהים לשוב בתשובה, להניח לכעס, ולשוב אל עמו ישראל. ''שוב מחרון אפיך והנחם על הרעה לעמך''. לא כתביעה מפני זכויותינו וחזרתינו בתשובה, אלא מפני תמימותינו ואזלת ידינו, תכונות נפש שניטעו בנו מידי אלהים. וכדברי הפיוט ''אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים''.