לדרוש ברכה: מעבר לקוטביות של הברכות והקללות

עליזה זלצברג יזהר, פרשת כי-תבא (תשפ"ד)

ההצלחות וגם הצרות שלנו אינן מתאימות לתבנית הקוטבית שיש בפרשה שלנו. בין הברכה של כוח והצלחה לבין הקללה של חוסר אונים אין תיאור ביניים. אין ביטוי להישרדות.

שבת שלום,

כשניגשתי לפרשה השבוע, חשבתי אולי אפשר להתחמק מהברכות ובעיקר מהקללות המרות ולדבר במקום על הווידוי הנאמר בהבאת הביכורים. מי לא אוהב את הטקסט הידוע והנוסטלגי מהגדת פסח:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וכו' דברים כו, ה-ו

בקריאה שנייה הבנתי שחלקי הפרשה ממש שלובים אחד בשני. הווידוי על הביכורים עומד במקביל לטקס הפחות מפורסם — הווידוי הנאמר בסוף סבב של שלוש שנים של נתינת מעשרות: ללוי, לעני, ולבעלי השדה האוכלים בירושלים בקדושה (כו, יב-טו).

ובשני הדיקלומים הללו אנחנו אומרים משהו דומה: מילאנו את חובותינו לגבי יבול הארץ, הגענו לירושלים להודות לא-ל על עצם נתינת הארץ ועל פוריותה, חילקנו אוכל ללווים שאין להם נחלה ולעניים הזקוקים לכך.

וגם בשניהם יש ביטוי לתלות באלוקים כדי לממש את השפע הפוטנציאלי. בנוסף, בשניהם יש ביטוי למערכת של שכר ועונש שעל פיה החיים בארץ פועלים לפי ספר דברים. וברור שאותה תמונה קוטבית של סיבה ותוצאה, שכר ועונש, מניעה את הברכות והקללות בחלק השני של הפרשה.

לצערנו אנחנו מוצאים את ההווה שלנו בחלק מהקללות:

בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כׇּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ (דברים כח, לב)... בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי כח, מא

הקללה של חטופים בשבי היא אחת מהקללות הקדומות ביותר שלנו.

אבל גם ניתן לראות את עצמנו בברכות:

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ דברים כח, ד-ה

אנחנו קהילה יציבה וגדלה, הקמנו בבית הכנסת טקס ביכורים יפה השנה, וטקס כיתה א', וחגגנו ועוד נחגוג בר ובת מצווה בשפע, וימי הולדת וקבלת פרסים ומלגות ועבודות חדשות, קידושים וארוחות שבת משביעות. ברוך ה'.

אך ההצלחות וגם הצרות שלנו אינן מתאימות לתבנית הקוטבית שיש בפרשה שלנו. המר בא עם המתוק. בין הברכה של כוח והצלחה לבין הקללה של חוסר אונים אין תיאור ביניים — חסר תיאור של חיילים עמלים במשך חודשים מחוץ לבית, ומשפחות המחזיקות את הבית בהיעדרם, מפונים שמנהלים חיים משניים בהמתנה. אין ביטוי להישרדות. לא מתארים אהבה ותמיכה בזמן משבר, ולא חוסנם של ילדים שמזכירים לנו איך לצחוק ולהתנתק לרגעי נחת.

מתחיל חודש אלול, עם הסליחות וההתבוננות פנימה, אבל גם חשבון הנפש המודרני שלנו אינו מתאים לרובריקה הקוטבית של קבלת שכר המתואר בפרשה: קיימנו את המצוות או לא קיימנו? זכרנו לתת צדקה או שכחנו? ישנן המון זכויות לצד חובות, בוודאי יש לכל אחד חוזקות שניתן לחזק וחולשות שניתן לתקן. החשבונאות השחור-לבן של פרשתנו כבר לא עובדת — לא ככלי למדוד את עצמנו, ובוודאי לא כדרך להסביר את הכאב שבעולם.

איך לעכל את הקוטביות של טוב ורע המופיעה בפרשה?

דבר אחד הוא לשייך את האינטנסיביות והקוטביות למשה. אפשר להרגיש את הלחץ של משה בפרשיות הללו — למסור את המסר 'תשמור את המצוות כדי לא לאבד את הארץ' לפני שהוא נפרד מהעם ויאבד כל שליטה והשפעה על הסיפור הישראלי.

המסר הזה הוא גם אחד מהמסרים האחרונים של תקופת המדבר. החיים במדבר קיימים בקרבה מחרידה עם האלוקים. נוכחות הא-ל במדבר מופיעה באש ובעשן. תמיכת האלוקים מתבטאת במים היוצאים מהסלעים ובמן מן השמים, וכעסו מתבטא במגפות ובפתיחת האדמה: תגובה מיידית, ברורה, וקוטבית. לא כך יהיו החיים בארץ, כשקיימת בו האפשרות להאמין "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

ישנו רמז גם בפרשה שלנו שהחיים בארץ לא יתנהלו לפי הסדר הברור של המדבר. בווידוי על הביכורים אנחנו מודים על כך שה' מילא את הבטחתו לתת לנו את הארץ ואת יבולה, ואנחנו מבטיחים להמשיך בנאמנות אליו:

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ דברים כו, ט-י

מעשה הא-ל קודם, ואז תגובת העם. בווידוי על המעשרות הסדר הפוך:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכׇל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי… הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ דברים כו, יג-טו

מעשינו קודמים — קיימנו את חובותינו, בנינו, אנחנו פועלים לבנות חברה מתוקנת, ואנחנו מזכירים לא-ל שמגיעה לנו עזרתו המתמשכת. כאילו הוא זקוק לתזכורת. אנחנו דורשים עזרה, דורשים ברכה מאת הא-ל. השנה גם נדרוש את ברכות ההפטרה:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה ישעיהו ס, ד

בתפילה לשלום, לשובם של החטופים במהרה, שהבנים והבנות, החיילים והמפונים יחזרו הביתה בקרוב.