עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם

איתי ושלר באר, פרשת פנחס (תשפ"ד)

אני ניגש למלאכה ביראה גדולה מהרגיל, בחרדה ממש. הלוואי שלא יארע דבר תקלה על ידי

שבת שלום,

כשקפצה לי התזכורת להכנת דבר התורה נתקפתי במעט חרדה. נטייתי ומנהגי בעבר הוא לראות בדברי תורה כדרך להארת או הערת דבר מה על מציאות חיינו הנוכחית בהשראת, אולי בתיבול משהו, של דברי הפרשה וחכמינו לדורותיהם.

במציאות הבלתי נתפסת בה אנו נמצאים, מלחמה קשה וארוכה, מציאות פוליטית קשה, קרע בעם ומעל לכל 115 חטופים, חיים ומתים שעדיין מצויים בידי חמאס ובכללם הירש שלנו, אני ניגש למלאכה ביראה גדולה מהרגיל, בחרדה ממש. הלוואי שלא יארע דבר תקלה על ידי.

בפרשת השבוע שעבר, סיימנו בתיאור גרפי, אלים ואולי אפילו מזעזע של מעשהו של פנחס:

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ׃ וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

פנחס, לעיני כל עדת בני ישראל, יוצא ופועל באלימות יוצאת דופן, אלימות המצילה את העם - וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בפרשתנו, מעשהו האלים של פנחס זוכה לשבח בלתי מסוייג ואף מצויין כגורם המציל את ישראל מכליון - פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא־כִלִּיתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.

היחס החיובי לנכונות להפעלת כוח ממשיך כמעט מיד בציוי לצרור ולהכות את המדינים.

ובאופן סמוי אולי אך חזק לא פחות, הנכונות להפעלת אלימות עולה במלוא עוזה במניין בני ישראל, אשר מצווים להימנות בהם "כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" בלבד. וציין על כך בנחרצות ה'''העמק דבר'' - ״כל יוצא צבא. ואם לא היה יוצא צבא. היה בכלל טפלים שלא נטלו בנחלה״.

הנכונות להפעיל אלימות לצורך הגנה על העם, כפרטים וכעם היא תנאי להישרדות העם אך גם להשתייכות, תנאי לנחלה.
הפטרת השבוע, הראשונה מבין שלוש הפטרות הפורענות לקראת ט׳ באב, פותחת גם היא בדברי מלחמה. אחד מדברי הנבואה הראשונים לירמיהו כוללים את הפקדתו של ירמיהו "עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס…"

ובנבואה מצמררת, המרגישה אקטואלית מתמיד, מובטח כי "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כׇּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". והבטחת הקב״ה להגנה, אינה הגנה נטולת אלימות אף היא כי אם הבטחה למלחמה ובסופה ניצחון "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־יְהֹוָה לְהַצִּילֶךָ".

האם הפעלת אלימות, הנכונות אליה ובכללה השירות בצבא, הינם לנצח הדרישה מעם ישראל? אינני יודע. אבל נדמה לי, שגם אם אכן כך היא, התגמול שניתן לפנחס בפרשה מזכיר לנו את התכלית לכל הפעלת אלימות באשר היא "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם" ונחזור להעמק דבר, שמלמדנו כאן ״ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח״כ אבל באשר היה לשם שמיים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום.״

האלימות היא בעלת פוטנציאל משחית, היא רגש עז העלול לחלחל לכלל אורחות חיינו, ויש לקיימה לשם שמיים בלבד.

ומדגיש זאת גם הסיפא בדברים שציטטתי לפני רגע קצר בדבר הקב״ה לירמיהו בהפקדתו על הגויים - "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ  הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".

האלימות, אותה אלימות שנדרשת מאיתנו להצלת העם, השירות בצבא, הנכונות לבצע מעשים שעלולים להשחית את הנפש, היא מעלה ככל שהיא נדרשת ויש לעצור אותה וגם להחלים ממנה, כשהעם מוגן וניתן לעשות זאת.

שנזכה כיחידים וכעם להילחם כפנחס כשנדרש לכך וגם להחלים, לבנות ולנטוע, לכונן ברית שלום, מתי שרק ניתן.

שבת שלום