"כך כתובה פרשה זו לפני במרום"

רם ריבלין, פרשת פנחס (תשפ"ד)

"כך כתובה פרשה זו לפני במרום"

בנות צלפחד בקהילה שוויונית שלא אוהבת קלישאות: איך בנות צלפחד מלמדות אותנו לקרוא את התורה כמו מבקרי מקרא, והאם בן הוא בת?

אם יש שבת שלכאורה קל בה להגיד כאן דבר תורה, זו פרשת פנחס. בנות צלפחד הן הקלישאה של כל קהילה עם שאיפות שוויוניות (ספרתי עשרה מאמרים שונים בנושא באתר 'קולך'!). הנה סוף סוף יש דמויות של נשים, שמדברות, ועוד בקול ובציבור, ודורשות ומקבלות זכויות. אלא שאנחנו, קהילה מתקדמת שכמותנו, הרי מעבר לזה: נשים אמנם מדברות בפרשה, אבל רק אחרי שבשבוע שעבר נתנו אפילו לאתון לדבר; ואנחנו יודעים שבנות צלפחד יורשות רק אם אין בנים; ושלמעשה בכל הסיפור הן בעצם דואגות לאינטרס של הפטריארך - כלומר לשמור על "שם אבינו"; ואנחנו יודעים שבסוף הסיפור מחתנים אותן עם בני משפחה כדי לשמור על הנחלה, ובאופן כללי אנחנו לא אוהבים קלישאות.

אבל אני רוצה בכל זאת להתעכב על הפרשה הזו, שנראית לי הרבה יותר רדיקלית מכפי שהיא נראית ממבט ראשון. אני רוצה לשכנע אתכם שבתוך הפרשה הזו יש כמה מסרים די מהפכניים וחשובים. יותר מזה, אני רוצה לשכנע אתכם שחז"ל הבינו את זה היטב. בואו נתחיל.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. במדבר כז, א-ח

בקריאה פשוטה, הבנות דורשות לשנות את החוק. אבל בניגוד לסיפור על פסח שני (במדבר ט, ו-ז) גם בו באו האנשים הטמאים וטענו "למה נגרע" - כאן השינוי יותר משמעותי. כאן הן לא מבקשות רק מועד ב' שלא מפריע לאף אחד, יש כאן שינוי שמעביר נחלה מאדם לאדם! האם בנות צלפחד לא יכולות היו לקבל פשוט את העובדה שלפי ההלכה הן לא יורשות, מה הן לא קראו את חיימי נבון?

כדי להבין את זה, צריך לשאול שאלה מקדמית. בנות צלפחד טוענות "למה נגרע" אבל מי אמר שהן נגרעו בכלל? לפי הסיפור של התורה, רק כתוצאה מן הסיפור משה מקבל את הציווי על הנחלה, אז איזה חוק הן מניחות ברקע התלונה שלהן? למעשה קל לשחזר את זה. הן אומרות כך:

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. (פס' ד)

במילים אחרות, הן מניחות שלפי המצב הקיים אם לצלפחד אין בן, נחלתו תיבלע בתוך נחלת אחיו. אילו היינו צריכים לנסות לשחזר את החוק שעליו הן מתבססות, זה היה יוצא בערך כך:

איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו

ומה אם אין לו אחים? ניתן להניח כי גם לזה יש ביטוי במצב הקיים - הירושה הייתה עוברת לאחי האב, והלאה, לקרוב הקרוב ביותר.

למעשה, אם נסתכל בציווי על הירושה, נראה – כפי שכבר חז"ל שמו לב - שמבחינה סגנונית הוא מורכב משני פעלים: אם מישהו מת, אז "ונתתם" (לאחיו /אחי אביו /שארו), ואילו ירושת הבת מצויינת בלשון "והעברתם".

אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ׃ וְאִם־אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו׃ וְאִם־אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו׃ וְאִם־אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה שם כז, ח-יא

אז אפשר להציע שיש כאן פשוט שתי שכבות. השכבה הראשונה, שמשתמשת בלשון "ונתתם" זה החוק הבסיסי, לפני שבנות צלפחד באו. כשה' אומר למשה בפסוק ז "והעברת את נחלת אביהן להן", בעצם פשוט מוסיפים את התיקון ודוחפים את הבנות פנימה (ואולי אפילו מסמנים את התחיבה הזו, עם הסיפור הצמוד על 'הר העברים', שחז"ל (ספרי במדבר שם) תוהים למה לא נקרא בשמותיו הרגילים, הר נבו או הר ההר; אבל הנה הפתרון זה מדגיש לנו את הסיפור של 'העברה').

אם כל זה נכון, אז על הדרך, בנות צלפחד לימדו אותנו ללמוד תורה. כי כאן יש לנו סיפור על חוק שמשתנה – קודם בנות לא ירשו ועכשיו כן. ואנחנו רואים שהתורה מסמנת את השינוי בעזרת חספוס סגנוני החלפת הפועל. אבל עכשיו אנחנו יכולים ללכת גם לפרשיות אחרות בהן לא מסופר שהיה שינוי, ולהבין שאם יש חספוס סגנוני כזה אז הוא מעיד על יותר מרובד אחד, כלומר על חוק שמשתנה עם הזמן!

אבל זה לא העיקר. אני רוצה להתמקד באופן שבו חז"ל מבינים את הטענה של בנות צלפחד. לצורך זה, בואו נדפדף רגע לספר דברים, לפרשת כי תצא. דברים כ"ה, ה:

"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר..."

מה פירוש "ובן אין לו"? חז"ל הסבירו כי לעניין ייבום 'בן' כולל גם בן וגם בת (ספרי דברים פיסקא רפח, בבלי בבא בתרא קי, א-קי, ב). כך משתקף גם בתה"ש ובדברי יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות ד' ח' כג (254)), כלומר שמי שיש לו או בן או בת בזמן פטירתו, אשתו לא צריכה להתייבם. אבל זו פרשנות מפתיעה: איך אפשר להגיד שהביטוי "ובן אין לו" מדבר גם על בנים וגם על בנות, כשאצלנו בפרשה כתוב במפורש:

"איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (פס' ח)

אם כש"בן אין לו" מעבירים את הנחלה לבת, זה אומר שהבת לא כלולה בביטוי "ובן אין לו"! אז מילא החוקרים האפיקורסים, שחושבים שהפרשיות הללו שייכות לשני מקורות שונים, אבל איך חז"ל עושים את זה?

חז"ל היו ערים לקושי הזה, ושמו אותו בפיהן של בנות צלפחד עצמן:

א"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין... אמרו לו: אם כבן אנו חשובין, תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (בבא בתרא קיט, א)

כאן, המדרש מתרכז פחות בבעיה של סגנון, ויותר בבעיה של היגיון. הרי התפקיד של הייבום הוא להקים את שם המת על נחלתו. אז אם "ובן אין לו" זה רק זכרים בירושה, בנות לא יכולות להקים שם המת על נחלתו, וממילא קיומן גם לא פוטר מייבום. ולהיפך: אם בנות פוטרות מייבום, מה יש להן לטעון "למה ייגרע שם אבינו" הרי שם אביהן לא נגרע, כי אשתו מתייבמת, ושם המת קם על נחלתו!

מה שיפה הוא, שנראה שחז"ל בעצמם מקבלים את הקריאה שהצעתי, כלומר מפרשים את בנות צלפחד כאילו הן מתייחסות לחוק המקורי, זה שאומר: "איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו".

בשלב זה, הביטויים ב'ירושהא' (כלומר נוסח החוק המקורי, לפני שבאו בנות צלפחד) וב'ייבום' משתלבים יחד גם סגנונית וגם הגיונית: אם "ובן אין לו" בירושהא הוא זכר בלבד, כלומר רק זכר יורש, סביר שנפרש שגם "ובן אין לו" בייבום זה רק זכר, ואם יש בנות הן לא פוטרות מייבום, כי צריך להקים שם המת על נחלתו. מצד שני, אם "ובן אין לו" זה גם בן וגם בת, אז בת יכולה לרשת וממילא גם פוטרת מייבום. כך יש התאמה מלאה גם סגנונית וגם הגיונית, בין חוק הירושה לחוק הייבום.

אז כמו שחז"ל אמרו, בנות צלפחד חכמניות היו, דרשניות היו, צדקניות היו. אבל כמו שאנחנו יודעים, לשחק לפי הכללים לא נותן לך שוויון מלא, ובעקבות התלונה שלהן מופיע החוק כמו שאנחנו מכירים אותו בתורה (ירושהב): "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (ח)

הפתרון הוא די מבריק מנקודת מבטה של ההגמוניה הגברית: בנות יורשות, אבל רק אם אין בנים, ולא חס ושלום שווה בשווה. מה שיוצא הוא שאמנם בנות לא יורשות כמו בנים, אבל מצד שני אם אין בנים בנות כן יורשות, וממילא מקימות את שם המת על נחלתו, ולכן פוטרות מייבום (אגב, התמונה המלאה היא שלפי חז"ל (בבא בתרא קטז, ב ואילך) הבנות יורשות את ירושת חפר אבי צלפחד בשווה עם דודיהן, מכח שיטת הפרנטלות!).

אלא שעכשיו נוצרה בעיה. מצד אחד, אם כתוב שאם "בן אין לו" אז נותנים את נחלתו לבתו, אז ברור ש"בן" זה רק בן זכר. מצד שני, זה מחייב את חז"ל לפרש שבעניין ייבום "בן" כולל גם זכרים וגם נקבות, כי שניהם יכולים להקים את שם המת בעזרת ירושה, וכך הם אכן עושים, כי בסך הכל להיות קוהרנטי מבחינת ההיגיון זה יותר חשוב מלהיות קונסיסטנטי מבחינת הסגנון.

מכל הסיפור עולות שתי מסקנות:

דבר ראשון, בלי לשים לב שיש שכבות בניסוח של חוק הירושה, אי-אפשר להבין למה חז"ל מפרשים בניגוד לפשט הכתובים. אז קיבלנו מבנות צלפחד שיעור באיך לקרוא תנ"ך, או אם תרצו: שיעור במודל ההתגלות הנמשכת של תמר רוס.

דבר שני, כפי שראינו, לכאורה הגברים מנצחים את בנות צלפחד. לא רק שהבנות יורשות רק במקרה בו אין בנים זכרים; כפי שעוד נקרא בשבוע הבא עוד קובעים להן עם מי להתחתן כדי שהנחלה לא תצא חס וחלילה מן השבט, שנקבע כמובן לפי בית אב. אז מבחינה מעשית אין כאן הישג פמיניסטי גדול. אבל אני רוצה להציע שבכל זאת טמון כאן פוטנציאל חתרני משמעותי, ממנו יוצא שההגמוניה הגברית אולי ניצחה בקרב, אבל הפסידה את המערכה. וזה בגלל שבעקבות המהלך של בנות צלפחד, כפי שהוא מתואר בחז"ל וכפי שהצגתי אותו כאן היום, התוצאה היא שבכל מקום שבו כתוב "בן" או "איש" או "אדם" אנחנו יכולים לשאול את עצמנו האם זה כולל רק גברים או גם נשים.

ואת התשובה הנכונה כולנו הרי יודעים. שבת שלום.