אש קנאות מפתחו של גיהנם של מעלה – מדרש

יהודה מירסקי, פרשת פנחס (תשפ"ה)

ראיתי אותה אש מלמעלה יורדת בימינו אנו מכלי זינן של ישראל

המדרש הזה נכתב לזכרו ולאורו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל לרגל היאהרצייט ה15 שלו בקיץ תשפ"ה בעת הלחימה בעזה

א"ר יהודה א"ר אליעזר: ג' פתחים יש לו לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים דכתיב,

נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלם ישעיהו לא, ט

(תלמוד בבלי, עירובין יט, א)

נשאלה להם בבית המדרש שבגליל: היכן אותו הפתח של גיהנם, זה שניבא עליו ישעיהו, העומד שבירושלים?

השיבו, אין אותו הפתח אלא בירושלים של מעלה: שהאש של גהינם מגיעה למטה מתוך האש של גיהנם שלמעלה ומגיעה לזה הגיהנם שלמטה.

נשאלו: ומהיכן היא אש הגיהנם שלמעלה?

שתקו. עד שבא תלמיד תלמידם רבי משה דמן צפת ואמר: אש גיהנם - מאש הגבורה היא, המשתלהבת בדין בהיכלות עליונים, "והיינו גיהנם בשמים...גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז, יד)." ועוד לימד: "זהו משיכתו של נהר דינור (דניאל ז:י), הנמשך ויוצא, שהוא בית מוקד לנפשות של הרשעים ומשם יורד אש על ראשיהם של הרשעים ושם מלאכי חבלה המציקים להם".

למדו מכאן שגיהנם שלמעלה - אש מיוחדת השמורה לרשעים, ואש קנאות היא, שבשעה שקצרה אפו של הקב"ה מחמת הרשעים, אז האש יורדת מלמעלה עד שאול תחתית, דכתיב: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ (זכריה ח, ב). ונאמר: כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית (דברים לב, כב).

לימים הקשה להם תלמיד תלמידי תלמידם יהודה בתראה (נ"א יהודה בן תמיהה), אש גיהנם מלמעלה, על ראשי הרשעים בלבד יורדת? והלא נאמר: וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית (יחזקאל כא, לו). וכבר למדונו רבותינו על המשחיתים, "כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבלי בבא קמא ס, א). וכי מאותו נהר דינור הנובע ממרום ניתכות שלהבותיה בשעת הדין כקנאים, ואינן מבחינות בין צדיק ורשע? והכתיב כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם (משלי ו, לד), קנאה לחוד ודין לחוד, שאין ראוי שתהיה קנאה בדין שהרי למדנו "הבועל ארמית ’קנאים פוגעין בו' תני שלא ברצון חכמים, ופינחס (שעשה מעשה קנאות), שלא ברצון חכמים".

והוסיף אותו יהודה בתראה תלמידם: אני ראיתי אותה אש מלמעלה - אש קנאות בדין שיש ואינה מבחינה בין צדיק לרשע - יורדת בימינו אנו מכלי זינן של ישראל, מוטלת על אויביו ואף על ישראל עצמם השבויים בגיהנם של מטה, והיא הולכת ויורדת עד שאול תחתיות עד שמתקיים מה שנאמר וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ (עמוס א, ז).

שאלו חכמים זה מזה: אם מעשה קנאה של פנחס, שלא הבחין בין צדיק לרשע, לא היה ברצונם של חכמים, מעשה כלי זינן של ישראל, בשעה שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לרצון חכמים הוא?

השיבם תלמידם: כתיב, נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלם. ללמדנו: גם אם וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלם, עדיין אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן. אל תקרי אוּר אלא אוֹר, ואין אוֹר אלא תורה כדכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג). כל עוד שאנו עושים מעשינו באור התורה, דהיינו מעשה דין ללא קנאה, אנו שולטים באותו התנור שבירושלים ושלהבותיו יוצאות בדין ואיננו עושים מעשיהם של חכמים העוברים על רצון חכמים.

הקשו עליו: ואיך נדע אם מעשינו באור התורה נעשים או חלילה באש תנור הקנאה?

השיב להם, אם בענווה אנו עושים נדע שמעשינו נשעים לאור התורה. שהרי רבותינו אמרו "למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו, נה, א) לומר לך: מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (בבלי, תענית ז, א). וכבר פירש רבנו חיים ממדינות הצפון שמשום כך "נתגלגלה התורה עד משה שהוא היה העניו מכל".

יבואו מימיה של התורה ויקררו את אש להוציא לאור משפט הקנאה עד שיתקיים וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה, כד)

חזרו ושאלוהו, וכי עניו שופט בצדק דלים יכול להמית רשע?

השיבם, לא היה שופט צדק כמו משה, שעליו נאמר "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), וכבר לימד רבנו מנחם מאור ארצות המערב שענוותנותו של משה בענייני עצמו הייתה, אך בצרכיהם של אחרים התגבר "לבער הרע ולהעמיד הטוב… על צד הכוונה הרצויה...לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער...כענין (הריגת) המצרי" וידע גם מתי "לא היה בראוי" לקנא. אם עדתו של קרח השרויים בגיהנם של מטה קוראים "משה ותורתו אמת" (בבלי, בבא בתרא עד, א) – יודעים אנו שתכלית הקנאה בעשיית דין ברשעים היא לבער את הרע ולהעמיד את הטוב, כפי שעשה משה.

חזרו ושאלו, וכיצד יודעים המקום והזמן המדויק בו הקנאה לאור התורה לשמה היא ומתקיימת והיא כסם חיים ולא כסם המוות?

נשתתק שעה ונשתתקו כולם, עד ש"נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו." (בבלי עירובין, יג ע"ב).

הערות

בבית המדרש שבגליל - (מסגרתו של ספר הזהר היא סיפורי מסעותיהם וחוויותיהם של חכמי הגליל מתקופת המשנה) השיבו אין אותו הפתח...דאשא דגיהנם מטי "דאשא דגיהנם מטי לתתא מגו אשא דגיהנם דלעילא ומטי לההוא גיהנם דלתתא..." - ספר הזהר ח"ב: ק"נ ע"ב רבי משה דמן צפת - רבי משה קורדברו (רמ"ק) [חי בצפת, , 1522-1570 מגדולי המקובלים בכל הזמנים], והיינו גיהנם בשמים – רמ"ק , פירוש אור יקר על ספר הזהר, כרך י עמוד יא. ועוד לימד זהו משיכתו של נהר דינור - רמ"ק, ספר פרדס רימונים, כד:ח. לימדנו דניאל שזהו הנהר - ראו דניאל ז:ט-י: "  ט חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין, יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק.  י נְהַר דִּי-נוּר, נָגֵד וְנָפֵק מִן-קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אלפים (אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רבון (רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן; דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ. " [השקפתי והכורסאות עמדו במקומם, ועתיק הימים התיישב, לבוש בגד לבן כשלג, ועם שיער כצמר זך הכורסה לשונות של אש, גלגליו אש דולק. נהר אש נבע ממנו אלפי אלפים שרתו, ורבבות עמדו לשרת, הערכאה התיישבה והספרים נפתחו. שהרי חכמינו אמרו על מעשי הקנאים – ראו תלמוד ירושלמי, סנהדרין, ט:ז, ד הדן בבועל ארמית, שקנאין פוגעין פו. וכפי שלמדנו רבנו חיים – רבי חיים מוולוז'ין, [1749-1821, ליטא, תלמיד הגאון מווילנא ומייסדה של ישיבת וולוז'ין המפורסמת] רוח חיים על מסכת אבות א, א. שופט בצדק דלים – על פי ישעיהו, יא, ד. להוציא לאור משפט - על פי סדר התפלילה לראש השנה. "ותוציא לאור משפטנו, קדוש" ואמר רבנו מנחם – רבנו מנחם המאירי, [חי בפרובנס, 1249-1316, עמד בראש חוג רבנים הומניסטיים וחיסר ספרים רבים] חיבור התשובה, מהדורת הרב משה צוריאל (ירשלים, תש ע"ח), עמ' קה-קו. ותרד כסם החיים – על פי בבלי תענית, שם.