על עורמת החסד האלוהי – קריאה בפרשת ויקרא

מוטי קפלן, פרשת ויקרא (תש"פ)

בספרי הנביאים תימצא לרוב תוכחה ''לאנשים הלהוטים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין זו התכלית, ושאין האל זקוק להם.

פרשת ויקרא, כל-כולה עוסקת בעניין אחד, מעשה הקרבנות. משפע הפרשנויות העוסקות בטעמם של הקרבנות (כחלק מן מכלול הגדול של הנסיונות לבאר את טעמי המצוות) נמצא לקרבנות מקום מיוחד. ומן השפע הזה נתבונן בדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים.

הרמב"ם רואה בציווי הקורבן את רצון האל לשנות את תודעתם של בני אדם, בתהליך אטי ומכוון. הכינוי שהוא נותן לו הוא "עורמת החסד האלהי". מהי אותה עורמה?

אי אפשר לו לאדם לעבור מקצה אחד לקצה מנוגד, מעבר כזה יהיה מלאכותי וקצר-ימים. שינוי בר-קיימא ראוי שיתרחש על פני זמן, בתהליך אטי ומבוקר. עבודת האלילים שרווחה בימי קדם, שהיתה מלווה בהקרבת קרבנות, לא ניתן לאדם שיזנח אותה מיד. יש להתקין לו דרך בה יתמיד בעשייתם של "דברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית", קרי - המשך הקרבת קרבנות, והכוונה להמשיך בכך, אלא שיהיו מעתה הקרבנות מיועדים ומכוונים לעבודת ה'.

הרמב"ם עצמו נרתע מן התשובה הזו, ושם את הרתיעה בפי המאזין לו: ''ויודע אני כי נפשך תרתע מן העניין הזה בהחלט במחשבה ראשונה... וכאילו שזו תחבולה כדי שישיג ה' מטרתו הראשונה - עבודת ה' שאין בלתה''? אלהים אינו אוהב תחבולות...

התשובה לכך, ככל מה שקשור לבני אדם, אלהים אינו חפץ בנסים, גם לא בשינויים דראסטיים, הוא מעדיף כי תודעת בני האדם תשתנה בדרך איטית. גם אם דרך זו באה בליווי "העשיה שהיו מורגלים אליה", כלומר, אפילו הקרבת קורבנות. זוהי עורמת החסד האלהי (במקור הערבי ''תלטף'' שנינות מעודנת, שפקחות וחסד משמשים בה, ומטרה לעזור - על פי מיכאל שוורץ, פינס, ובתרגום אלחריזי חמלת האל, ובתרגום קאפח - "ניהול"). המגוייסת למען האדם.

ואלהים עצמו, ניכר שאיננו מחבב ביותר את מעשי הקרבנות. כך לפחות עולה מדברי הרמב"ם, והרי מצוות רבות הן בבחינת מכשיר או דרך להשגת ה', ורק על הקרבת קרבנות מוכיח הנביא את בני האדם על להיטותם לקרבנות. להיטות לעשיית מצוות? זו לא נאמרה על מצוות שעטנז, כלאיים, מאכלות אסורים ואחרות, שאף הן סתומות לנו. היא נאמרת דווקא על קרבנות, ושמא בשל להיטות יתר להרוג?

ומבאר הרמב''ם:

בספרי הנביאים תימצא לרוב תוכחה ''לאנשים הלהוטים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוון החשוב לעצמו (התכלית), ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה'? ישעיה אמר: למה לי רוב זבחיכם, אמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים ועתודים לא חפצתי. ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ... על דברי עולה וזבח. כי אם ... שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם...''

''וכיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא ציונו על דברי עולה וזבח? והרי רבות המצוות המכוונות לזה דווקא. כוונת הדברים: כי תשיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השגת יסוד זה ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה, ויתבסס עקרון ייחוד ה'. ובאתם וביטלתם התכלית ונאחזתם במה שנעשה למענה''. נאחזתם (ובלהיטות) באמצעי, השלכתם את המטרה.

ומעניינת הבחנת הרמב''ם בין הימים ההם ובין ימינו אלה, קרי, ימי הרמב''ם. ומכאן נקיש אולי גם לימינו אלה ממש.

'לדחות מיני פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת. טבע אדם לעולם נוח לו במה שהורגל אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".

האמנם מבחין הרמב''ם בין מצוות שאפשר לבטלן בימינו, כאשר האדם עשה את כברת הדרך ושינה את תודעתו, והשיג את כוונת האל, ובין מצוות שהן ''נצחיות'', אשר אף בימינו, ולמעשה תמיד, תהיינה קיימות ועומדות: ואהבת לרעך כמוך, עזוב תעזוב עימו, צדק צדק תרדוף ודומיהן.

האם המבקשים לחדש את עבודת הקרבנות ישימו ליבם לכך?