יתרו – "והיית לנו לעיניים"

אשרת שהם, פרשת יתרו

"והיית לנו לעיניים"

החם והחמות הם פוקחי עיניים, משמיעי הקול הפנימי, מורי דרך אבל כאלו השומרים מרחק, ההולכים אל מולדתם ואל ארצם, המלווים בעינים אוהבות אך לא מתערבבים.

שמות רבים היו לו, יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורה.

האם מדובר על יתר מלשון תוספת חיובית או יתר על שום תוספת מיותרת?

אני רוצה להתעכב על דמותו...

את יתרו אנו פוגשים לראשונה בפרשת שמות, עת משה בורח ממצרים ומסייע לבנות כהן מדין רעואל לשאוב מים אל מול הרועים. תגובתו של יתרו, בהכנסת אורחים מדברית, המכניסה את משה אל אהלו, ובסופה הוא מחתן את בתו ציפורה עמו. "ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה" (שמות ג, א).

המפגש השני: לאחר המראה בסנה שב משה ומבקש מיתרו ללכת "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (שמות ד, יח).

יתרו מבין את הצורך, את תחושת הזרות של משה ואת השליחות האלוקית העומדת בפניו, והוא אינו עומד בדרכו...

מסופר בפרשה שלנו על יתרו המגיע:

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי־אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה אֶל־הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר־הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹקִים. שמות יח, ב-ה

מיד אחרי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

לא אכנס בדבר תורה זה לשילוחיה של ציפורה. אפנה למדרש (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דוישמע, א) המתאר את השיח בין אהרון למשה במפגשם, והדאגה של אהרון לציפורה ולשני בניה ההולכים מצרימה לאחר שילוחיה. אולי לפרידה של משה לצורך השליחות, וההבנה כי לא יוכל למרות רצונו לדאוג גם להם, אולי נשמור את הקרע בין ציפורה למשה אחרי הארוע במלון... לפעם אחרת…

אך מיהו יתרו ומה אנו לומדים ממנו?

אדם מבוגר, שמבין ש"לכל זמן", ולכן המתין בסבלנות עד שמשה השלים את היציאה ממצרים - את שליחותו המרכזית. בעיקר הוא מבין את משמעות המשפחה בחיי מנהיג וחשיבותו של איש נוכח בחיי בניו ואשתו, והוא מבקש לאחד את משפחתו של משה.

יתרו ומשה השמחים במפגשם, יושבים לאכול לחם ולזבוח ו"להשלים פערים". כאן אשאל מה עם המפגש עם ציפורה והבנים... אולי יש כאן שמירה על האינטימיות, אולי זה חסר… אולי לא סתם התאור חסר.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כׇּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה'... אֵת כׇּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'. וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כׇּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם… שמות יח, ח-ט

יתרו מוציא ממשה את ראיית הטוב, מאפשר לו להתבונן על התלאות, הצרות ועל התקווה והטוב. מאפשר לו לנשום לרגע, לעשות אולי זום אאוט מתוך הסתכלות מבחוץ, מבט חיצוני בזמן ובמקום.

וכשיתרו יושב רגע ומסתכל על משה הקורס מעבודה ומשימות, מעול ההנהגה, הוא מייעץ לו איך להתנהל הוא אומר "שמע בקולי" (שמות יח, יט), ומפרט מה הן התכונות המוערכות על ידו לאנשים הראויים לסייע לו להוביל, להנהיג ולקבל החלטות - "אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות יח, כא).

אי אפשר לנסח טוב יותר את התכונות של אנשי ציבור. איש חיל – איש עשיה, איש גיבור חיל אשר לא מפחד מגדול או קטן, לא מפחד להביע את עמדתו בנחת, בטוב טעם ודעת. ירא אלקים בכל אשר הולך, יראת ה' במובן הפשוט והטהור ביותר של יראת שמים נטולת פוזות, ויראה רק משמים ולא מאף אדם אחר, איש אמת – ישר, כן, שונא בצע.

יתרו משקף למשה מהו המנהיג האידיאלי… שוב מבט מפוקח מבוגר. פרספקטיבה של הזמן והמקום.

בפרשה מתואר שמשה מלווה את יתרו והוא הולך לו אל ארצו…"וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו" (שמות יח, כז), כנראה בלי ציפורה ובלי גרשום ואליעזר, שב למולדתו, המולדת משחקת תפקיד בחייו של יתרו, האדם תבנית נוף מולדתו, ויתרו נע על הציר שבין בתו ונכדיו לבין מולדתו. נופי מדין המדבריים הנהירים לו... הרצון להיות במולדת. ואולי דווקא יתרו שבא מן המדבר, שאב מהמדבר, את התכונות, את השקט, יראת שמים, אהבת האמת, ראיה למרחקים ולעומק.

מעניין שבפרשת "בהעלותך" (במדבר י, כט-לב) נזכר שוב חותנו של משה, אמנם לא בשמו יתרו אלא בשמו הנוסף או החדש חובב. אולי כי התחבב על העם, על ה'. כאן מציע לו משה לבוא עמם לארץ ישראל ולהשאר עמם, אולם יתרו מבקש שוב ללכת לארצו ואל מולדתו. שוב המולדת…

האם זהו אותו סיפור הנזכר בספר שמות, ורק פרוט של הפרידה? האם יתרו הלך וחזר לביקור נוסף? האם יתרו לא הלך אלא נשאר מרחוק אבל קרוב ולווה את מחנה בני ישראל ועתה מבקש להיפרד?... נדמה שהתורה סותמת ולא מפרשת... כל אחד ופרשנותו.

אולם דווקא בפרשת בהעלותך ניתן לקבל מימד נוסף על יתרו – משה מבקש מיתרו להשאר באומרו "והיית לנו לעיניים" (במדבר י, לא).

איזה בטוי מיוחד. שמעטים זוכים לו. עיניים, מבט צופה אחורה וקדימה, מי שפוקח את העיניים ומנחה. מי שמורה את הדרך באופן ברור וצלול ובהיר, מי שניתן לסמוך עליו.

משה, ה - מנהיג, בהא הידיעה, מתחנן בפני יתרו שישאר כי הוא "העיניים שלו". הוא הקול הפנימי הישר, הנקי, המצפוני, הערכי . הוא השיקוף לפקיחת העיניים שעשה יתרו למשה בעבר, ואולי משקף לו עתה לאן פניו.

יתרו שוב מסרב בנימוס "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במדבר י, ל), שוב המולדת, שוב הארץ ומרחבי המדבר…

יתרו מתוך האהבה מבקש לשמור על מרחק, על עצמאותו, ובעיקר על עצמאותו של משה…

מעטים מאוד סיפורי יחסי חם או חמות במקרא או בתנ"ך. שני סיפורים רכים ונוגעים ללב הם נעמי ורות ומשה ויתרו.

בשניהם דווקא החתן והכלה מבקשים את הקרבה "אל אשר תלכי אלך" (רות א, טז), "לכה איתנו והיטבנו לך" (במדבר י, כט).

ובשניהם החם והחמות מבקשים לשמור על האהבה והקשר אבל מבקשים מרחק ודוחפים לעצמאות…

מעניינים היחסים הללו... הנרקמים... מעניין שלא החמות ה''קלאפתע'' והחם השתלטן הם הסיפורים של יחסים אלו במקרא, אלא דווקא סיפורי קרבה ודאגה. ובעיקר פרופורציה. פרספקטיבה, חכמת חיים, הבנה של מה שחשוב לעשות, מה נכון, "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" אומרת נעמי לרות (רות ג, א), "לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבל תבול גם אתה גם העם... כי כבד ממך הדבר" (שמות יח, יז-יח). איזה קול שפוי שיודע ומבין מה נכון ומה טוב. יש לו כוח יותר מהמורכבות עם ההורים, עם האחים. עצמה שקטה מפרספקטיבה של זמן ומקום.

החם וחמות הם פוקחי עיניים, משמיעי הקול הפנימי, מורי דרך אבל כאלו השומרים מרחק, ההולכים אל מולדתם ואל ארצם, המלווים בעינים אוהבות אך לא מתערבבים...

ולמה נקרא שמו חובב שנתחבב על הבריות ועל ה' ועל העם… וכאן אוסיף ואומר... גם עלי…