בקיעת ים סוף – שיבוש מעשה בראשית

צחי בוים פיין, פרשת בשלח (תשפ"ו)

שמתם לב שים סוף לא נקרע בתורה? הבקיעה כשיבוש של מעשה בראשית והערבוב שמייצר מציאות חדשה

שבת שלום,

כאשר חיפשתי מה להגיד השבת שמתי לב שהמושג "קריעה" בכלל לא מופיע בפסוקים של הפרשה שלנו.

אנחנו אומנם רגילים לקרוא למאורע הדרמטי שקראנו היום "קריעת ים סוף" ומוכרים הביטויים של חז"ל על דברים שקשים כקריעת ים סוף, אבל בפסוקים עצמם הים בכלל לא נקרע - הוא נבקע. כמו שכתוב "וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שמות יד, טז).

אני חייב להגיד שזה הפתיע אותי מאוד, בכל זאת, אני בוגר מערכת החינוך הדתית, שומע וקורא את הפרשה כבר כמה שנים טובות, והביטוי הזה של "קריעת ים סוף" כל כך שגור בשפה שלנו שזאת הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב שזה שונה מהתיאור המקראי.

ומסתבר שגם במקומות האחרים בתנ"ך שעוסקים ומזכירים את בקיעת ים סוף אין שימוש בביטוי "קריעה".

בתהלים קיד, בפסוקי ההלל, כתוב "הים ראה וינוס" (פסוק ג), ובפרק קלו כתוב "לגוזר יום סוף לגזרים כי לעולם חסדו" (פסוק יג). אומנם זו לא בקיעה אבל גם לא קריעה.

ואנחנו מכירים גם את הנוסחים מהתפילה "והים בקעת לפניהם" שאומרים ב"ויברך דויד" או "וים סוף בקעת לפניהם" ו"המעביר בניו בין גזרי ים סוף" בפרשות שאחרי קריאת שמע.

מעניין לראות שהמושג "קריעה" מופיע בתנ"ך בהקשר של בגדים בלבד. ראובן קורע את בגדיו אחרי שהוא מגלה שיוסף לא בבור (בראשית לז, כט), יעקב קורע את שמלותיו כשהוא שומע את הבשורה שחיה רעה אכלתו (בראשית לז, לד), האחים קורעים בגדיהם אחרי שהגביע נמצא אצל בנימין (בראשית מד, יג), יהושע וכלב קורעים את בגדיהם אחרי חטא המרגלים (במדבר יד, ו), שאול קורע את כנף מעילו של שמואל (שמואל א' טו, כז) ועוד ועוד.

בקיצור, המושג קריעה לא שייך לים סוף, הוא שייך לבדים, הוא מתקשר לפעולה אינסטינקטיבית של אבל, למשהו שלא ניתן לחבר מחדש.

זה עורר אצלי שתי שאלות:

אם הים לא נקרע והוא נבקע אז מה זה אומר בעצם? מה המשמעות של בקיעת ים סוף?

ושאלה שניה, מה גרם לחז"ל להשתמש בביטוי קריעה במקום בקיעה?

קודם כל אגיד שאין לי תשובה טובה לשאלה השנייה, המקור הקדום ביותר שמצאתי לשימוש במונח "קריעת ים סוף" הוא ממדרש רבה על פרשת בשלח. חברנו יהודה מירסקי הפנה אותי לדיון מעניין ב"פורום אוצר החכמה" בנושא, אבל גם שם לא מצאתי הסבר שיניח את דעתי. אנסה בסיום הדברים לשתף ברעיון ראשוני שחשבתי עליו.

אז נתעמק בשאלה הראשונה, מה המשמעות של בקיעת ים סוף? מה אפשר ללמוד מהביטוי הזה.

מסתבר שבניגוד לקריעה לא מעט דברים נבקעו בתנ"ך.

המושג בקיעה מחבר אותנו קודם כל למבול שבו נכתב – "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו" (בראשית ז, יא).

מגדל בבל מתרחש בבקעה "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" בראשית יא, ב

אברהם אבינו מבקע עצי עולה לפני שהוא יוצא לעקוד את בנו (בראשית כב, ג). והאדמה נבקעת כדי לבלוע את קרח ועדתו (במדבר טז, לא).

הפעולה של לבקע היא פעולה של פירוק, פתיחה, פריצה, בליעה. פעולה שיוצרת מציאות חדשה, של התפרצות של משהו מתוך משהו. כנראה שלא בכדי יש תיאורים רבים שמשווים בין בקיעת ים סוף ללידה.

מים בוקעים מתוך הסלע, עצים בקועים הם עצים שהאש יכולה לתפוס, הנביא מיכה (א, ד) אומר "וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד" היציב הופך להיות נוזלי. ובמקרה שלנו הים הרטוב הופך להיות יבש, לחרבה. וכך אומר הנביא זכריה (יד, ד) בנבואת "הנה יום בא": "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה".

הפעולה הזאת של ערבוב והפרדה היא פעולה של בריאה, היא מהדהדת את מעשה בראשית. את הסדר בתוך התוהו ובוהו.

אם נסתכל על מוטיבים נוספים בפסוקים אנחנו נראה עוד דברים שמחברים בין בריאת העולם לים סוף - הים והיבשה, הרוח, היום והלילה הם כולם מוזכרים בבריאת העולם בהיבט של הבדלה ואצלנו בסדר שמתערער.

בני ישראל הולכים בתוך הים בחרבה, הולכים ברטוב היבש. מה זה אומר בעצם?

המים שהופרדו בבראשית למים מתחת לרקיע ולמים שמעל הרקיע מופרדים למים של חומה מימין לשמאל, העולם התהפך ב-90 מעלות. רוח אלקים שמרחפת על פני המים, מופיעה אצלנו ב"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה". ומים של יצירת חיים בבראשית (א, כ) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" הם מים של מות בים סוף, כמו שכתוב: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד" (שמות יד, כח).

עמוד הענן ועמוד אש שהיו שני עמודים שונים בתחילת הפרשה מופיעים יחד שלובים זה בזה. "ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (שמות יד, כד) ומעמוד שהולך לפני המחנה הענן עומד מאחוריהם.

אפילו היום והלילה מתערבבים, כמו שכתוב "ויאר את הלילה" (שמות יד, כ). אומנם אנחנו שרים בהגדה של פסח "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", זה לא ליל יציאת מצרים זה הלילה של חציית ים סוף שהוא לילה וגם יום.

בקיצור, סלט אחד גדול, כל מה שלמדנו במעשה בראשית, שאלוקים עושה סדר בעולם, בקיעת ים סוף היא בעצם סדר עולמי חדש (מזכיר משהו במציאות שלנו).

בהקשר של פסח, אם חג ראשון של פסח הוא "ליל הסדר" אז שביעי של פסח זה ליל הבלאגן, "ליל השיבוש" כמו שקוראים לזה היום.

וכשאנחנו חושבים שהדרמה הזאת מאחורינו מגיע עוד שיא.

כמו בבריאת העולם ביום השלישי, מגיעה הצמחייה, העצים והפירות, האוכל, וגם פה אחרי שבני ישראל חוצים את הים מגיעה מציאות חדשה במקום תדשא הארץ כתוב "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד). פסוק שאני צריך לקרוא אותו פעמיים בשביל לקלוט, "לחם מהשמים".

כלומר במקום לברך "המוציא לחם מן הארץ" על המן, כנראה ברכו הממטיר לחם מן השמים.

וכמו במבול שמסתיים בזה שה' מופיע בענן ובקשת, גם פה אחרי שאהרן מספר לבני ישראל על המן, כבוד ה' נראה בענן. וכמו במעשה בראשית שמסתיים בשבת, גם פרשת המן מסתיימת בכך שמן לא ירד בשבת.

ופה אני חושב יש נקודה חשובה. אני חושב שיש לנו כבני אדם רצון שלעולם יהיה סדר, הגיון כלשהו. הכאוס של תוהו ובוהו, השרירותיות, מייצרת מצב בלתי נסבל, מה המשמעות לעולם שהוא כאוטי? של עולם חסר עקביות והגיון מארגן?

אבל, וזה אבל משמעותי, אנחנו רואים שגם הסדר לא תמיד עובד. שוב ושוב אלוקים לאורך פרשיות התורה עושה פעולות לתיקון באגים בעולם – מחיית האנושות והנחמה בנח, בלילת השפות והפצת האנשים על פני כל הארץ, הבחירה במשה ובליעת עדת קורח. מדי פעם צריך אירוע משבש, במידה מסוימת, כדי לייצר מציאות מאוזנת יותר. אי אפשר להתחיל מבראשית אבל אפשר לעשות נקודת שבירה ובקיעה כדי לתקן. כמו שאחרי הבריאה מגיע המבול גם אחרי יציאת מצרים מגיעה בקיעת ים סוף והמן שהם שיבוש מעשה בראשית. כנראה שלא סתם אחד הפסוקים שאנחנו מוספים באמירת "שירת הים" בתפילת שחרית הוא "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" פסוק מספר זכריה (יד, ט), מאותו חזון עתידי על בקיעת הר הזיתים.

הנביא יחזקאל מתנבא שוב ושוב בבקעה, במקום בו העצמות והנשמות חזרו להיות יחד, במקום בו הקברים נפתחים, וישראל מתקבצים לעם אחד (יחזקאל לז, א-יד). גם שם הבקעה היא המקום של השיבוש לטובה.

הלוואי וגם אנחנו נזכה שהתקופה הזאת, שיש בה כל כך הרבה בקעים ושברים תהיה תקופה שמובילה לבקיעה והולדה של משהו טוב יותר.

ועוד משפט על השאלה השנייה, למה חז"ל קוראים לאירוע הזה קריעת ים סוף. גלות מצרים היא התוצאה של מכירת יוסף ופעולת הקריעה מוזכרת בה שוב ושוב (ראובן, יעקב, האחים). אולי חז"ל רצו לראות בים סוף אירוע שסוגר מעגל, שקריעה התחילה את הגלות וקריעה מביאה לגאולה, לתיקון. ואולי גם כדי להגיד שגלות מצרים "נקרעה" ואין דרך חזרה לשם.