על גאולת הכלל וגאולת הפרט

מוטי קפלן, פרשת וארא (תשפ"ה)

ה' פונה לכלל האומה, אך מונה את היחידים: לבני ושמעי, מחלי ומושי, שירי וירדן, כפיר ואריאל, כל אחד מכם בן יקיר לי, ראי האומה כולה, ועם זאת יחידי לי, נברא בצלמי ואיך אראה בענות-נפשו. ודעו: אציל ואפדה כל אחד ואחת מכם כאילו היה יחידי לי בעולם.

אין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. לעת מתן תורה, פונה ה' אל העם: ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'' (שמות כ, ב). ומוסיף רבנו בחיי: ''ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים של ששים ריבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צוונו 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט)…".

בשורת הגאולה מופיעה בראש הפרשה:

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם שמות ו, ה-ו

ההבטחה גדולה - הרבה מעבר להשגת העם השקוע בעבודה מפרכת בחומר ובלבנים ואינו מסוגל לתפוס אותה. וכך פני הדברים בהמשך - משה מעביר את דברי ה' אל העם, ולא נענה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).

מיד אחר כך באה פסקה תמוהה, לכאורה שלא במקומה, הכוללת את רשימת שמות ראשי אבות העם:

בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי… וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית… בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי… בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי… וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְעֻזִּיאֵל… וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי… וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי, וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי... (שמות ו, יד ואילך).

הרשימה ארוכה ומונה למעלה משלושים שמות. מה לה ולענייני הפרשה? מה הטעם באזכור שמות מקצת השבטים וצאצאיהם מיד לאחר ההבטחה האלוקית לפדיון שבויים? המפרשים מתלבטים ומנסים למצוא בדוחק פשר לדבר (ראו רש''י, רשב''ם, כלי-יקר במקום ועוד).

הימים האלה מאירים את הרשימה הכמו-סתמית הזו באור חדש. ההבטחה לפדיון שבויים נושאת אופי הצהרה לאומית. היא פונה אל העם כעם, כקיבוץ בני אדם המשתייכים ללאום בעל קווי אופי וייחוס מובדלים ומוגדרים, מכוונת לכלל, לאו דווקא לפרט. אם כן, מה יאמר לעצמו האסיר הבודד השבוי המתענה תחת נוגשיו? מה יאמר חנוך, ומה יאמר כרמי, ומה יחשבו ימואל, וימין ואהד? ומי ישמע לזעקת אלקנה ואביאסף? מי יזכור שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, שייסוריו, עינוייו, כאדם הינם פרטיים שלו, של גופו ונפשו? בני אדם יושבי חשך וצלמוות, הנאנקים בסבלם, אינם יכולים לתת דעתם לסבל האומה ולהבטחות נשגבות לגאולה ופדות.

על כן מניח ה' את הפנייה לכלל, לאומה, ומונה את היחידים: לבני ושמעי, מחלי ומושי, אלישבע ונדב ואיתמר, שירי וירדן, כפיר ואריאל, כל אחד ואחת מכם בן יקיר לי, בת יקירה לי. כל אחד מכם הוא ראי האומה כולה, ועם זאת יחידי לי, נברא בצלמי ולא אוכל לראות בענות-נפשו. ודעו, מתחייב אני בפניכם: אציל ואפדה כל אחד ואחת מכם באופן פרטי, בתשומת-לב, כאילו כל אחד מכם יחידי לי בעולם.

בבתי-כנסיות, וברחובה של עיר, אנו שבים וקוראים בשמות החטופים, אחד לאחד, אחת לאחת, בדיוק כאמור בפרשת השבוע. ואפשר שזו הגאולה האמיתית: לא רק המעשה הלאומי הגדול, נשגב ככל שיהיה, אלא גם, ואולי דווקא, ההתייחסות הפרטית לכל אדם, לכל נברא בצלם. ורק כאשר יגאלו כולם, עד האחרון בהם, תהיה הגאולה שלמה.