על ראייה ואינטימיות – סיפורם של יצחק ורבקה

שושנה כהן, פרשת חיי שרה (תשע"ז)

את יצחק לא ראו הקרובים אליו, הוא מתאהב במי שסוף סוף רואה - אבל הוא עצמו איבד כבר את היכולת לראות.

בסוף פרשת חיי שרה רבקה ויצחק נפגשים:

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל-הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה, אַחֲרֵי הָאִישׁ; וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת-רִבְקָה, וַיֵּלַךְ. וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סדוַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. בראשית כד, סא-סז

בסיום המפגש הזה יצחק אוהב את רבקה. האהבה הזאת היא קצת מהירה, בקושי רואים אחד את השני ומיד הוא אוהב אותה. האהבה של יעקב לרחל למשל מתפתחת אחרי היכרות, דיבור וקשר (כד, יח).

מה שגם מוזר בקטע היא התגובה של רבקה: כשהיא רואה את יצחק היא נופלת מהגמל וגם מכסה את פניה. לא פלא שהפעולות האלו הולידו כמה וכמה מדרשים מרחיקי לכת, לרוב לא מספקים.

אז מה קרה פה?

יש כמה מפתחות כאן בפסוקים, הראשון הוא המקום שממנו יצחק מגיע - באר לחי רואי. אומר המדרש בבראשית רבה שיצחק היה שם כדי להביא את הגר. הגיוני שבמות אמו האחת הוא ילך למצוא נחמה אצל אמו השנייה, אבל כנראה שקורה כאן יותר מזה.

המקום הזה, באר לחי רואי, הוא מקום ההתגלות של הגר. היא זאת שנתנה שם למקום: "וַתִּקְרָא שֵׁם-ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי: כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי--אַחֲרֵי רֹאִי. עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר, בְּאֵר לַחַי רֹאִי" בראשית טז, יג-יד

ההתגלות הזאת, לפחות איך שהגר חווה אותה, היא קצת משונה. בדרך כלל במצב כזה הקב״ה מתגלה לאדם והאדם מתפלא מזה שהוא זכה לראות את הקב״ה; כך עם משה בשנה, אשת מנוח וכו'. אבל כאן זה הפוך: הגר אינה מתרגשת שהיא ראתה את האל, אלא שהאל ראה אותה! היא נותנת שם חדש לא רק למקום אלא גם לאל עצמו שהתגלה אליה בצורה כזאת - שראה אותה.

לכן נראה שיצחק הלך לבאר לחי רואי כדי שיראו אותו. אבל למה הוא מחפש ראייה?

יש מדרש שמנסה לקשר בין העיוורון של יצחק בזקנתו לבין העקדה: דמעות המלאך נכנסו לעיניו והוא נעשה עיוור. אבל אם נעיין קצת יותר בסיפור העקדה אפשר לראות שהבעיה של יצחק אינה שהוא לא רואה, אלא שלא רואים אותו.

הביטוי שמופיע אצלנו בקשר לרבקה וליצחק - ״ותשא עיניה/ותרא״ - מופיע פעמיים בסיפור העקדה. בתחילת הסיפור כתוב "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם" (כב, ד), ולקראת סוף הסיפור "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל" (כב:יג).

אברהם רואה את המקום ואת האיל, אבל אינו רואה את בנו!

אחרי האירוע אברהם, כמו הגר, נותן שם למקום שבו חווה התגלות: "יִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה".

גם כאן שם המקום הוא על בסיס הפועל רא"ה, אבל אברהם מתרגש מראיית האל ומהופעתו, ההפך מהגר. אם כן, הגר באמת מייצגת הסתכלות תאולוגית אחרת שבה ההשתוקקות היא לא לראות את האלוהות, אלה שהאלוהות תראה אותנו.

ובנוגע ליצחק, ייתכן שאחרי החוויה הזאת הוא הולך דווקא למקום שבו רואים אותו משום שאבא שלו לא הצליח בכך.

לגבי אמו אין אנו יודעים, אבל ייתכן שגם היא אינה רואה ממש אותו. ה״עיניים״ (האומנם מטפוריות) של שרה מופיעות שלוש פעמים, מעט לפני הבריחה הראשון של הגר:

וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ה', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ--עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ בראשית טז, ד-ו

אחרי לידת ישמעאל שרה רואה - "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק".

היא רואה את ישמעאל אבל לא את יצחק!

אולי גם שרה, שמסתכלת על הגר וישמעאל ומאוימת מהם, לא ממש ראתה את הבן שלה.

הצורך שיראו אותנו הוא אחד הצרכים הבסיסיים; אנחנו מחפשים את הראייה וזקוקים לה. הראייה והידיעה שמישהו רואה אותנו באמת היא הבסיס לאינטימיות.

לכן יצחק אוהב את רבקה; היא רואה אותו וזה בדיוק מה שהיה חסר לו, את זה הוא חיפש.

אך מדוע רבקה מגיבה בצורה כה משונה? למה היא נופלת ומתכסה?

המדרש בבראשית רבה קושר בין ההתכסות של רבקה לזו של תמר, שמתכסה גם היא בצעיף.

בבראשית ל"ח תמר, שהייתה חייבת שיהודה יראה אותה ויתייחס אליה, הולכת למקום שקראו לו ״פתח עיניים״ ומתכסה (יד), ומיד יהודה רואה אותה (טו).

הראייה הזאת של יהודה היא מלאכותית ומתאפשרת דווקא בגלל הצעיף והתחפושת של תמר. יהודה לא היה מסוגל לראות את תמר באמת, הוא לא רצה להיות בקשר אינטימי אתה; תמר יודעת את זה ושמה מחסום שמאפשר לו לראות. כמו בסרט "אישה יפה", גם הסירוב להסתכל לאחר בעיניים היא דרך למנוע אינטימיות.

כדי שיהודה יראה אותה באמת תמר צריכה להיכנס באופן עדין יותר לסיפור. כמו בסיפורים אחרים של זנות יש מחסומים ששמים כדי למנוע אינטימיות, במקרה הזה צעיף.

אם כן, רבקה מתכסה דווקא כי היא רואה כמה יצחק זקוק לראייה שלה. היא רואה כמה הוא צריך את זה, כמה זה חסר לו והיא מוצפת? כמו שקורה לפעמים במצבים אינטימיים - אנחנו רוצים שיצטרכו אותנו; הזדקקות, כמו ראייה, היא הבסיס לאינטימיות, ובכל זאת יש רגעים שאנחנו רואים כמה השני זקוק לנו וזה עלול להיות מפחיד.

לכן רבקה נופלת ולכן היא מתכסה בצעיף. היא עוצרת לרגע את המבט, שוברת את האינטימיות, כי ההזדקקות שלו לראייה שלה חריפה מדי.

למרות הראייה של רבקה והאהבה של יצחק אליה, הוא ממשיך לחיות את חייו כמי שאינו רואה; יצחק הוא עיוור פיזית ומטפורית בנוגע לילדים שלו. גם במקרה שלנו הוא רואה את השיירה, הוא לא רואה את רבקה.

ייתכן, כמו שקורה לעתים קרובות, שהנזק שנגרם ביחסים אינטימיים ראשוניים (הורים, אחים) לא ניתן לתיקון אמתי על ידי בן הזוג; אף על פי שאנחנו לרוב מחפשים בן זוג שיעזור לנו לתקן, כפי שיצחק מחפש.

את יצחק לא ראו הקרובים אליו, הוא מתאהב במי שסוף סוף רואה - אבל הוא עצמו איבד כבר את היכולת לראות.