העקידה והאמונה: ארבע קריאות

מיכאל הרוני, פרשת וירא (תשפ"ו)

אמונה ואחריות: ארבע קריאות של העקידה

אברהם ניגש לַמעשה באמונה שלמה... שה׳ ימנע את רצח בנו... אבל הלא ה׳ רוצה מאיתנו אמונה צנועה יותר, אמונה שמשתלבת עם המציאות, עם אחריות מלאה כלפי האנשים שסביבנו וכלפי העולם?

סיפור העקידה מלמד אותנו (בין היתר) על אמונה. אבל מה בדיוק הוא מלמד אותנו על האמונה, תלוי בדרך בה אנו מבינים את הסיפור.

אז נגיד שאנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט שלמדנו בבית ספר יסודי. ה׳ עורך את הניסוי, אברהם עובר את המבחן בהצטיינות, ומוּכח לנו שהאמונה שלו בה׳ הוא מוחלטת. וזאת אמונה, במובן הזה שהוא מוכן אפילו להקריב את הדבר היקר לו מכל, רק בכדי לספק את הרצון של ה׳. האמונה של אברהם בה׳ קיימת בכך, שהוא מגשים את כל התכלית שלו כבן אדם, במוכנות שלו להקריב את כל כולו לשם הציווי האלוהי.

אבל אפשר גם להבין את הסיפור באופן אחר. לפי הקריאה השניה הזאת, התקווה של ה׳ היתה שאברהם דווקא ימרוד נגד הציווי. הרי ה׳ יוצר את האדם בצלמו, אבל פעם אחר פעם ה׳ מתאכזב מהאדם - ואז פתאום מופיע לו אברהם - ואולי מצא באברהם את האדם האידיאלי - ומה זה אידיאלי? - ה׳ הִיקנה לאדם את היכולת האלוהית לחשוב באופן עצמאי, לבקר באופן רציונאלי את הנאמר לו, ולהעריך האם ייעשה פה מעשה טוב - ובוודאי לא סתם לציית לפקודה רק מפני שהיא באה מסמכות גבוהה - אלא בעת הצורך, כאשר הפקודה נראית לו פסולה, למרוד. אבל אברהם רק מיהר לציית - ובכך, לפי הקריאה הזו, הוא נכשל במבחן.

אבל אם כך, אז איך אפשר להבין את הברכה שה׳ נותן לאברהם בהמשך הסיפור? המלאך אומר לאברהם בשם ה׳, ״כי בָרֵך אֲבָרֶכְךָ, והַרבָּה אַרבֶּה את זַרְעַךָ…״. אבל למעשה, ברכת הפוריות לדורות ניתנת בכמה וכמה רגעים בספר בראשית, שבהם ה׳ חש אכזבה מהאדם: זה קורה בגירוש מגן עדן - שם גם מופיע אותו ביטוי ״הַרבָּה אַרבֶּה״; גם ברגע המדהים הזה אחרי המבול כשה׳ משלים עם כך בלבו, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ ומיד אחרי, מברך את נוח ב״פרו ורבו״. וכמו גם בעוד כמה מקרים כאלה, גם בסיפור שלנו, אחרי שה׳ מקווה שסוף סוף מצא באברהם פרטנר, אדם שהוא יכול לדבר איתו בגובה העיניים - הוא נאלץ להשלים עם כך שאברהם הוא בעצם סתם בן אדם - וזה קצת דומה להורה, נגיד אמא, שמשלימה עם הכשלים המוסריים של הבן שלה, אבל האהבה המלאה שלה כלפיו נשארת איתנה - ובאמביוולנטיות הזאת היא נשארת מחוייבת לכל הצרכים שלו, בפרט הביולוגיים - וכמו כן כאן, ה׳ מתחייב, באהבה, להמשך הגנטי של אברהם, יחד עם המודעות, שרוחנית, הוא נופל מהרמה האלוהית.

אבל יש, לעומת זאת, דרך נוספת להבין את הסיפור. הקריאה השלישית הזאת נובעת ממדרש שרש״י מביא, בתחילת הסיפור, ממסכת סנהדרין. ״ויהי אחר הדברים האלה״. לפי המדרש, הסיפור מתחיל אחרי הגמילה של יצחק, כשאברהם חוגג עם נשף גדול, ואז, השטן ניגש לה׳ ואומר לו: זה האדם האידיאלי שלך?! ברגע שנתת לו את הבן שחיכה לו, הוא שוכח ממך, לא מביא לך אפילו קרבן תודה אחד. ואז ה׳ עורך את הניסוי בכדי להוכיח לשטן שאברהם אכן מסור כל כולו לה׳. ושימו לב, משתמע מהמדרש שכל התרגיל הזה הוא בעצם מרמה - הצגה שמיועדת להרשים, לא את ה׳ עצמו, אלא את השטן. ואכן, בהמשך אותו מדרש בסנהדרין כתוב:

הקב"ה אמר לאברהם, ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים...

אני מדגיש שכתוב: ״שלא יאמרו״ - כי העניין של ה׳ בניסוי, הוא שאברהם ירשים את הצופים מהצד, צופים שהמדרש גם מייצג בפרט עם הדמות של השטן, וזאת מפני שהמידה להצלחה בכביכול - המבחן הזה - דהיינו הצייתנות העיוורת, היא מידה שמקדש אותה השטן, ובוודאי לא מידה שהקדוש ברוך הוא בעצמו דוגל בה.

מה גם שסביר מאד להניח שאברהם הבין שיש פה הצגה, הרי מאד יכול להיות שה׳ גילה זאת לאברהם, וביקש ממנו שישתף איתו פעולה. ואפילו אם ה׳ לא גילה לו, אברהם בטח היה מבין בכוחות עצמו שלא יכול להיות שבעל הרחמים, האל שכולו טוב, באמת היה דורש ממנו להקריב את בנו - בטח הבין לבדו שיש פה מרמה ושעליו לשחק בה את התפקיד. וזה מסביר, אגב, איך אברהם יודע להבטיח לנערים כשהוא משאיר אותם וממשיך בדרכו עם יצחק, ששניהם יחזרו, ״נשתחווה ונשובה אַליכם״.

ואם כך, אז אפשר להבין את כל התרגיל הזה כמעין משחק אמון - כמו אותו משחק שבו חבר עומד מאחוריך ואתה נופל אחורה, בוודאות מלאה שהוא יתפוס אותך לפני שאתה מגיע לרצפה. לפי הקריאה הזאת של הסיפור, אברהם ידע בוודאות שה׳ יעצור את ידו, גם אם בשבריר של שניונת לפני נחיתת המאכלת. אז יש פה אמנם מבחן של אמונה, אבל זאת אמונה, לא במובן של מסירות של כל מאודו לרצון ה׳, אלא במובן של אמונה בטובו של ה׳, אמונה בכך שאין מצב שה׳ יאפשר את הקרבת בנו, כי הוא בוודאות האל הטוב. ובמבחן של האמונה הזאת, אברהם אכן הצטיין.

אז טוב לנו, אם בהתאם לקריאה השלישית שעכשיו סיפרתי, אנחנו יכולים להמשיך להאמין שאברהם הוא שותפו הצדיק של ה׳. אבל נותרת בעייה. כי לפי אותה הקריאה, אברהם ניגש לַמעשה באמונה שלמה בטובו של ה׳,בוודאות מוחלטת שה׳ ימנע את רצח בנו, ומתוך האמונה הזאת, הוא מוכן לתלות את החיים של בנו בכך שהאמונה שלו היא אמת. אבל האמונה אינה ידע. היא מטבעה אי-וודאות. אין לו הוכחות. ואברהם עומד, עם אי-הוודאות הזאת, מול מציאות אנושית, מול הסכנה הלא מבוטלת שה׳ לא יתערב, ושבנו יַמות. וקשה לי להאמין שה׳, האל הטוב, מבקש מאיתנו אמונה כזאת שמתירה לנו כל מעשה פזיז, בלי להתחשב עד הסוף במציאות, אמונה שהיא וודאות מופרזת שה׳ יתערב. הלא ה׳ רוצה מאיתנו אמונה צנועה יותר, אמונה שמשתלבת עם המציאות, עם אחריות מלאה כלפי האנשים שסביבנו וכלפי העולם. לכן יש לי רושם, אמנם לא וודאות, שאברהם בכל זאת נכשל. שתהיה לנו שבת שלום.