"וּבָא֙ בְּכָל־אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה'": על בשר ורוח

רם ריבלין, פרשת שופטים (תשס"ו)

"וּבָא בְּכׇל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה'": על בשר ורוח

על הלוי שנפשו כמהה לפגוש את אלקיו, וכיצד התורה מאפשרת לנו לקרוא בין השורות ביקורת עוקצנית על כהני הדת

פרשת השבוע עוסקת כולה בתכנון מוסדי – הקמת מערכת של שופטים ושוטרים, מינוי מלך, ובאופן כללי יצירת מבנה של סדר והיררכיה. הממלכה מתארגנת סביב מקום מקדש אחד, סביב מלך אחד, וסביב מערכת שפיטה מוסדית וצנטרליסטית, שיש בה סדר ושליטה ריכוזית:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם  לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל־הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹ אֶל־הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכׇל־הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד דברים יז, ח-יג

במילים אחרות, אין לנו מערכת מבוזרת שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אלא מערכת שלטונית ריכוזית שמורידה פקודות מלמעלה למטה.

אבל תחום אחד נראה הרבה יותר פתוח והרבה יותר דמוקרטי.

וְכִי־יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכׇל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹקָיו כְּכׇל־אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה' דברים יח, ו-ז

כאן אפשר היה לבנות דבר תורה יפה וחינני על החשיבות של דמוקרטיזציה בעולם הרוח, ועל זה שהתורה אינה ירושה, ושכל מי שנפשו כמהה לפגוש את אלקיו יכול להגיע למקדש תמיד.

אבל אם נקשיב לתורה קצת יותר בחשדנות, ונקשיב קצת יותר לצליל של הכתובים, רעיון אחר מתעורר. אנחנו מדברים על הלוי שבא אל המקום אשר יבחר ה' "בכל אוות נפשו", והביטוי הזה הזכיר לי משהו שקראנו בשבוע שעבר:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם־בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. רַק בְּכׇל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח  וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ בְּכׇל־שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם…
כִּי־יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת־גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי־תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכׇל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי־יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת־הַצְּבִי וְאֶת־הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ דברים יב, יג-כב

פרשת ראה מספרת לנו שאי אפשר יותר לזבוח בשר במקדש הקרוב למקום מגוריך, ואפשר להעלות עולות רק במקדש המרכזי. הצד השני של זה הוא ההיתר לאכול מה שחז"ל מכנים "בשר תאווה" כלומר פשוט בשר לאכילה, בלי לזבוח אותו. ובהקשר הזה התורה חוזרת ומשתמשת בביטוי "אוות נפשך" או "תאווה נפשך". ואם אנחנו מפתחים זיכרון יותר ארוך אפשר להיזכר גם בפרשת "קברות התאווה", שמתחילה בכותרת:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר במדבר יא, ד

למעשה, את הרעיון הזה של אנשי הכהונה שמתעניינים מאוד באכילת בשר, אנחנו זוכרים גם משני בניו של עלי הכהן, חופני ופנחס, שבתחילת ספר שמואל מסופר על המזלג שלהם איתו הם לקחו בשר מבאי המקדש:

גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת־הַחֵלֶב וּבָא  נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא־יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם־חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח־לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם־לֹא לָקַחְתִּי בְחׇזְקָה שמואל א' ב, טו-טז

במילים אחרות, התיאור של הלוי שהתחלנו בו, שבא אל המקדש "בכל אוות נפשו" יכול להיות מובן לא רק ככמיהת הלב אל הקודש, אלא גם ככמיהת הקיבה אל הסטייק. למעשה, אם מרימים ראש רואים בבירור שזה הקונטקסט של הסיפור שלנו: הפסוקים הקודמים מדברים על מתנות כהונה, והפרשה על הלוי שבא אל המקדש בכל אוות נפשו מסתיימת בשאלה איך הוא מתחלק עם האחרים באוכל:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם־שׁוֹר אִם־שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה… וְכִי־יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכׇל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹקָיו כְּכׇל־אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל־הָאָבוֹת דברים יח, ג-ח

במילים אחרות, אם פעם הלוי היה יכול לאכול במקדש המקומי, הרעיון של ייחוד הפולחן למקדש אחד, וההיתר לשחוט בשר בלי הקשר ריטואלי, יוצר משבר תזונתי לכהנים והלוויים. התורה רומזת לנו שהלוי בא אל המקדש "בכל אוות נפשו", במה שהיינו מתארים היום כעניין של תאוות הגוף ולא רק תאוות הנפש.

אז מה המסקנה מזה, חוץ מללכלך על הכהנים? אין שום דבר רע בלאכול בשר, והתורה עסוקה בלדאוג לתזונה של הכהנים והלויים. וזה חשוב: אם אין קמח אין תורה, אם אין מלגה אין דוקטורט, וכו'. אבל התורה מסמנת לנו את המתח הזה בעזרת שימוש במילים "אוות נפש" כדי שנוכל להביט פנימה ולבחון את השאלה מה המוטיבציה שמניעה אותנו בבואנו אל הקודש. אז נסיים רק בתפילה, שיהי רצון שיהיה חלקנו עם אוכלי הבשר בשביל הרוח, ולא עם עושי הרוח בשביל הבשר.

שבת שלום.