ברכה אינסופית לעומת ברכה קצובה – הריבוי הטבעי וצפיפות האוכלוסין

מוטי קפלן, פרשת דברים (תשפ"ד)

צדק משה, כי גם ברכת הריבוי נדרשת למידה וקצבה וכי אין כל ברכה בחוסר מידתיות. משה מדבר על טרחה ומשא של המון אדם ואין ביכולתו לשאתם. ובתרגום לשפה מודרנית - ריבוי בלתי מבוקר הוא משא סביבתי, נטל על כדור הארץ וניצול יתר של משאביו עד כדי סכנת כלייה. גם הברכה צריכה גבולות.

בראשיתה של פרשת דברים נמצאות ברכותיו של משה לישראל, והן עוסקות במספרם של בני ישראל לעתיד לבוא. ברכות משה מסוייגות לעומת ברכות קודמות שניתנו לאבות האומה, בהן ברך אלוקים את העם בריבוי אינסופי, ללא גבולות. משה לעומתם נמנע מהבטחת ריבוי אינסופי ומציב סף מספרי לריבוי האוכלוסין.

הנה ברכתו של משה:

לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹקֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם דברים א, ט-יב

אלף פעמים, לא יותר. אלף פעמים ולא אינסוף. בפסוקים הללו נמצאים שני עניינים אשר לכאורה אין קשר ביניהם: טרחנותם של בני-ישראל וברכת משה. לאחר התבוננות קלה מתבהר קשר סיבתי - אומר משה: נלאיתי מן הטרחה, המשא הכבד, המריבות, מה גם שמספרכם כה רב, ובוודאי, ומטבע הדברים, ככל שיגדל - כן יהי טרחכם ומשאכם רב יותר. ועל כן תהיה ברכתי לכם מתונה, תירבו פי אלף. לא יותר. תתסתפקו בכך, כי מעבר לזאת יהיו הדברים קשים מנשוא.

הנה הברכות שניתנו לאברהם וליעקב:

כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה... כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם בראשית כב, טז-יז

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה... בראשית כח, יד

לכוכבים אין מספר, וכך גם לחול אשר על שפת הים. הברכה מכוונת ליעד אינסופי, ללא מידה וקיצבה. משה מציב גבול: אלף פעמים. הריבוי צופן בחובו בעיה ועל כן עליו להיות במספר קצוב, מדוד ובעיקר סופי - פי אלף.

האמירה כי משה מפחית וגורע ממה שהובטח לאבות תתקבל בוודאי בתמיהה, ותידחה מן הסתם אצל כל מי שמורגל בשאיפה הרווחת במקומותינו לריבוי ללא כל מגבלה. אבל ראו את דברי המדרש, האומר כדברים הללו, ועוטף אותם בשפה ציורית ומושכת לב:

אמר רבי לוי למה הדבר דומה, למלך שאמר לשר הצבא שילך לחלק ללגיונותיו מלטרא לטרא של זהב (לטרא הוא סכום דמיוני, אינסופי). הלך ונתן להן מחמשה חמשה זהובים ומעשרה זהובים (כלומר סכום קטן). אמרו לו: המלך אמר לך שתתן לנו מלטרא לטרא של זהב ונתת לנו מחמשה חמשה זהובים? אמר להן: משלי הן, כשיבא המלך הוא יתן לכם משלו.

כך אמרו לו ישראל: רבנו משה, הקדוש ברוך הוא לא נתן קצבה לברכותינו, ואתה אמרת אלף פעמים? אמר להם: מה שברכתי אתכם משלי ברכתי, כשיבא הקדוש ברוך הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם (דברים רבה, פרשה א, יג)

המדרש חש בהבדל בין ברכת משה - הקובעת גבולות - וברכת ה' לאברהם וליעקב - המבטיחה אינסוף. והוא שם את הדברים כתמיהה בפיהם של בני-ישראל: בעבר, כאשר ברך אותנו הקב"ה בברכת ריבוי אינסופית: "הקב"ה לא נתן קצבה לברכותיו" ואילו אתה אמרת: "אלף פעמים" - מדוע אתה קובע גבולות לברכה - אלף פעמים - מדוע אתה מפחית מאינסוף לאלף?

תשובת משה, יש בה מעין קוצר-רוח: הברכה שלי ניתנת לכם ממני, מיד אנוש, המודע למגבלות ולמידות, בודאי לאחר שנוכח והתנסה בצרות, בטרחה ובטרדות שיכול לגרום המון אדם. מבחינה אנושית, יש לשים קו וגבול לכל עניין. האינסוף הוא עניינו של אלוקים. ירצה, ירבה אתכם ככוכבי השמיים, אבל אז - הוא יספק לכם את כל צרכיכם, הוא יטפל בכם.

אבחנה זו, בדברי הכתובים, ובפרשנותו של ר' לוי, ניתנה בעת העתיקה (ר' לוי חי במאה השלישית לספירה), והכתובים "מרגישים" וצופים את שאנו יודעים היום - יש לשים קצה וגבול לכל ריבוי, וריבוי יתר אין בו ברכה.

עניינים אלה של ריבוי טבעי עומדים בראש מעייניו של סדר היום העולמי העוסק בסביבה. האיומים על עתידו של כדור הארץ, הידלדלות ואובדן משאבים חיוניים כמו מים, קרקע ואויר לנשימה, מקורם בניצול המאסיבי של משאבים אלה, וזאת בעקבות עליית הריבוי הטבעי בשיעור דרמטי במאת השנים האחרונות.

בתחילת המאה ה-19 היה מספרם של תושבי כדור הארץ כ-1.5 מיליארד נפש, היקף אוכלוסין שהושג לאחר אלפי שנות ציוויליזציה. מאה שנים בלבד נדרשו כי להוסיף למספר זה 5.5 מיליארד נפש (היקף האוכלוסין בשנת 2000 עמד על 7 מיליארד). והעתיד צופן בחובו מיליארדים נוספים בשנים הקרובות.

סיבת כל הסיבות למצבו הסביבתי העגום של כדור הארץ הינו הנטל העצום והכבד מנשוא של האוכלוסיה השוכנת בו, אשר אין תקדים למימדיה ולמידת הריבוי שלה. גידול זה, על אף שמקורו בברכה (התקדמות המדע והטכנולוגיה, ובעיקר התפתחות הרפואה), צפוי להביא - כאשר הוא לא מבוקר - לדלדול במשאבי כדור הארץ, עד כדי סכנה קיומית לעתידו.

טביעת הרגל הסביבתית של אדם שחי לפני 200 שנה נמוכה לאין-ערוך מטביעת הרגל הסביבתית של אדם החי בימינו, וזו הנוכחית תהיה קטנה ביחס לזו של השנים הבאות. צריכת האנרגיה, אכילת בשר וזיהום האויר, כל אלו היו בשיעור נמוך לאדם, בהשוואה לצריכה היום. תושבי העולם השלישי מצטרפים (ומבחינתם בצדק) למגמה הזו של "מודרניזציה" שמשמעותה כליון משאבים ואיום מתמיד. כדאי שנכיר כולנו בכך, כי בלי בקרה, איזון, מידתיות ו"קצבה", נמצא המין האנושי בסכנה.

אם כן, צדק משה והיטב הבחין בכך ר' לוי, לפני קרוב לאלפיים שנה, כי גם ברכת הריבוי נדרשת למידה וקצבה, וכי אין כל ברכה באינסוף, בחוסר מידתיות, באי-הצבת גבולות. משה מדבר על טרחה ומשא של המון אדם; ריב ומדון ומהומה רבה המובאים בפניו תדיר ואין ביכולתו לשאתם. תרגום הדברים לשפה מודרנית ולהוויה הנוכחית הוא כי ריבוי פרוץ ובלתי מבוקר הוא משא סביבתי, נטל כבד על יכולת ההתחדשות של כדור הארץ, וניצול יתר של משאביו עד כדי סכנת כלייה.

גם הברכה צריכה גבולות.

בשולי הדברים, אולי הרגיש בכך חנוך לוין בשירו 'אני לא מקיים הבטחות שנתן אלקים לאברהם'....

הנה הארץ השלמה, ועליה לא אמסור את נפשי,

ומה שמבטיח אלקים, שיקיים על חשבונו הפרטי;

כי אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלקים לאברהם...