על מנהיגות, דיבה ואחריות

שייקה אל עמי, פרשת שלח

מנהיגות שמשנה ביודעין את תיאור המציאות, מעצימה ומנפחת את הקושי לממדים פנטסטיים, וקושרת אותו לפחדים מיתולוגיים. ולכך מדגיש הכתוב "ויוציאו את דיבת הארץ" - וימציאו את דיבת הארץ.  למה? כי זה כבר לא ויכוח על תיאור הקשיים והדרך להתמודד עימם. זה וויכוח על מנהיגות והובלה, ועל הצורך לייצר סיפור שיתמוך בכך.

כל שנה מחדש אנו שבים אל חטאם של המרגלים. קו פרשת המים במסע בני ישראל במדבר. ובכל שנה מחדש אנו שבים ותמהים מה היה חטאם הגדול…?  חטא שבעטיו מגיע עונש חמור כל כך של "במדבר הזה יפלו פגריכם… יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה…"?

חומרת החטא קשורה כמובן גם לזהות מחולליו. מי הם המרגלים…? "וישלח אותם משה מדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" לא מדובר בסתם אנשים ואפילו לא בלוחמים וסיירים מובחרים, המדובר במנהיגי השבטים הנשלחים לסיור מפקדים מקדים. ולכך גם משימתם היא להעריך לא רק עוצמות צבאיות אלא גם עוצמות ויכולות כוללות… הלכי רוח, תודעה וכו "החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב…".

המנהיגים ממלאים את שליחותם ושבים ומדווחים למשה ולעם. התיאור הראשון הינו סביר ביותר "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולת מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחיתי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן…". ארץ ישראל פורה וברוכה, אך צפויה לנו בעיה קשה בכיבושה כיוון שהיא מלאת עמים רבים וחזקים היושבים בעריה הבצורות. אפשר אולי כבר לזהות כאן סוג של הגזמה ועניין במשבר.

ספרי יהושע ושופטים המספרים לנו את סיפור כיבוש הארץ, אינם חוסכים בתיאור הקשיים, אך בוודאי שאין שם מעטים מול רבים או גמדים מול ענקים… ולהיפך, בהתאם לעדותה של רחב בתחילת ספר יהושע שהיא גם הפטרת הפרשה, "כי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם…". אך עדיין, אם התרשמו מנהיגי השבטים השליחים, כי יחסי הכוחות והיכולות בין עם העבדים שזה עתה יצא ממצריים ובין יושבי הארץ המושרשים ומבוצרים בה הם בעייתיים - חובתם הייתה לדווח על כך. זו הייתה שליחותם, וזו גם חובתם הציבורית כמנהיגי השבטים, והם היו מועלים בשליחותם ובמנהיגותם, אם לא היו נוהגים כך.

השבר הגדול מגיע לאחר העימות עם כלב "ויוציאו דיבת הארץ… לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות, ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". הארץ הברוכה והטובה הופכת לארץ אוכלת יושביה, תושבי הארץ כולה הופכים ל"אנשי מידות" והענקים לנפילים. בדיבור הראשון מתארים המרגלים קושי של ממש... הדיבור השני הוא כבר תיאור פנטזיונרי של המציאות שנועד להטיל פחד ואימה. ומסביר בפשטות בעל הדעת מקרא:

ויוציאו דיבת הארץ – בלהט הוויכוח לא נמנעו מלספר לשון הרע על הארץ. ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות – בהוצאת דיבה זו יש הרבה מעבר למה שאמרו בתחילת דבריהם. עד כאן שמענו על גבורתם ועל העזתם של האוכלוסין ועל הערים הגדולות והבצורות מאד, וגם זה נראה לנו מופרז לעומת מה שידוע לנו מספרי יהושע ושופטים, אמנם מדבר שם על קרבות נגד ביצורים, אבל כאן אנו שומעים שהענקים מלאו את כל הארץ. שכל העם הם אנשי מידות, כלומר, כולם ילידי הענק! מצד שני הארץ אוכלת יושביה, כלומר, גם את אנשי המידות. בלהט הוויכוח לא נמנעו מלטעון דבר והיפוכו, גם אנשי מידות וגם ארץ אכלת יושביה.

מדרשים רבים עוסקים בתיאור היפוכם של השליחים והפיכתם למפחידי ומחרידי העם, לעיתים באופן גרוטסקי "כיוון שבאו המרגלים מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם בכול שבטי ישראל, כל אחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, והוא צווח ובוכה כאדם שיש לו מת, ובניו ובנותיו באים אליו ואומרים לו, מה לך מרי? ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם, היאך הם עתידים לשלוט בכם. מיד הם כולם גועים בבכיה… עד שהיה כול השבט בוכה… עד שנעשו שישים ריבוא חבורה אחת ונתנו קול בכייתם למרום.." (ילק"ש שלח).

הפחדת והחרדת העם לא באה על מצע ריק, כפי שמצביע יפה מיכה גודמן "עשרה מרגלים סיפרו דברים מבהילים על הארץ, הם סיפרו שראו ענקים 'ושם ראינו את הנפילים בני הענק' והעם שידע למי הם מתכוונים, חלשה רוחו. איך ידע העם למי הם מתכוונים? בזכות אגדה עתיקה שרווחה בקרבו, אגדה שנוכחת בתנ"ך בפרק ו' של ספר בראשית. האגדה מתארת נפילים שנוצרו ממפגש שבין בני האלוהים ובנות האדם. כששבו המרגלים ממסע הריגול בכנען ודיווחו שאותן הדמויות מן האגדות אכן מהלכות בארץ, העם נבהל והתעוזה התפוגגה." (הנאום האחרון של משה).

רוצה לומר, מנהיגות שמשנה ביודעין את תיאור המציאות, מעצימה ומנפחת את הקושי לממדים פנטסטיים, וקושרת אותו לפחדים מיתולוגיים. ולכך מדגיש הכתוב "ויוציאו את דיבת הארץ" - וימציאו את דיבת הארץ.  למה.? כי זה כבר לא וויכוח על תיאור הקשיים והדרך להתמודד עימם. זה וויכוח על מנהיגות והובלה, ועל הצורך לייצר סיפור שיתמוך בכך. סיפור שיתסיס את העם ויטה לחלוטין את דעתו. ומכאן הכעס והחרון הגדול. מנהיגות שמפירה באופן עמוק כל כך את שליחותה ואת האמון שניתן בה. מנהיגות שמנפחת ביודעין קושי וממציאה סיפור חדש לחלוטין כדי להבהיל, להתסיס ולהטות את לב העם. ועם שבוחר ללכת ברצון אחרי מנהיגות שכזו, גם כשקפיצת ה"דיבה", ההפחדה וההחרדה ברורה כ"כ מסיפורם שלהם. מנהיגות שכזו, ועם שכזה לא ראויים ולא יכולים לבוא בשעריה של הארץ.

היזהרו ממוציאי דיבה, היזהרו ממציאי דיבה. ובעיקר, ממנהיגות מכאן ומכאן, הנוטה לעיתים לבחור בדרך הוצאת דיבת הארץ או חלקו של העם. המציאות הישראלית מורכבת, ומחייבת מנהיגות ציבורית ופוליטית לתאר את האופן שבו היא רואה את המציאות על מנת להיאבק על תיקונה בהתאם לתפיסת עולמה. כל מנהיגות נדרשת להתמודד עם המציאות המורכבת, עם קשייה ואתגריה, וכל מנהיגות נדרשת גם לבקר כהוגן את פגמי ותורפות העמדות והמחנות האחרים. אך "לפתח חטאת רובץ" ובהינף קולמוס, ובמחי פוסט קל כל כך לחצות את הנהר, ולהפוך עימות לגיטימי להוצאת דיבה ולהמצאת דיבה. לניפוח מלאכותי של חששות, להתססה להפחדה וליצירת שדים, להפיכת קושי ל"נפילים בני ענק". והמציאות לצערנו מליאה דוגמאות שכאלו מכאן ומכאן.

הוצאת דיבת הארץ במדבר, הותירה את בני ישראל ארבעים שנה במדבר. גם בימינו, סכנת הוצאת הדיבה, והשיח הרעיל והמשסה הבא בעקבותיה הוא סכנה קיומית לקיומנו כחברה מלוכדת. חברה שעדיין נדרשת לעמוד יחד כנגד האיום האירני מסוריה, חברה שמבקשת קמעה קמעה למצוא את הנתיבים המוליכים מברית הגורל אל עיצובה של ברית יעוד משותפת, אסור לה שתרשה לשטן "הוצאת והמצאת הדיבה" לרקד בתוכה. היא ומנהיגיה חייבת לאמץ כתודעה מכוננת את דבריו הידועים של הרב קוק במסע המחנות "והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה". וכדבריה היפים של מרים פרץ בטקס פרס ישראל שריגשו כל ישראלי שרוח בו "בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל, התמונה לא תהיה שלימה... וכדי להצליח ביצירת הפסיפס הזה, עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ולמחילה, שיח שמחזק את המחוייבות שלנו לאהבת האדם "כי בצלם אלוהים ברא את האדם".