חטא המרגלים – למה מנהיגים אוהבים אנשי מודיעין ?

ידעאל אריאל, פרשת שלח (תשע"ח)

מנהיג השולח מרגלים למשימת ריגול בכדי שבשובם ירככו את לב העם ויפתרו את בעיותיו הפוליטיות הוא מנהיג שאינו מסוגל לקבל החלטות ולהנהיג … ועל כן לא יכנס לארץ.

בשנות צעירותי נהגתי להגות בספריו של ג'ון לה קארה, אשף אומנות הריגול. לא יודע כמה מכם קראו את "בית רוסיה", "חפרפרת", או את "המרגל שחזר מן הכפור" אך מי שקרא זכה במורה דרך שאין שני לו לניווט בדרכיו הנסתרות של עולם הריגול. בספריו מתאר לה קארה את קרב המוחות שבין ענקי המודיעין של ימי המלחמה הקרה – ג'ורג' סמיילי הבריטי ומולו קארלה איש הביון הסובייטי. דמויותיו של לה קארה הן דמויות מורכבות, אנשים בעלי עוצמות כבירות אך גם חולשות גדולות לא פחות, העוסקים בפיענוח תמונת המודיעין תוך שהם מקדישים קשב רב לפסיכולוגיה של היריב ולהבנת האופן בו חשיבתו מושפעת מסביבתו האנושית והתרבותית.

איש המודיעין לטעמו של לה קארה אינו רק מעריך עובדתי אלא גם פרשן ופסיכולוג, בעל הסתכלות מורכבת המחפשת את האנשים שמאחרי העובדות.

המרגלים התנכיים גם הם אינם אוספי מידע טכניים אלא אנשי מודיעין הנדרשים לפרש את סביבתם המורכבת. משימות הריגול אליהן הם נשלחים אינן ממוקדות במתן מענה לפער הצבאי היבש – איתור הפרצות הטקטיות בהגנת היריב – אלא עוסקות בעיקר בהבנת הלך רוחו ועוצמתו האזרחית. המרגלים התנכיים נדרשים לאסוף מידע הנותן מענה באשר לחוסנו המנטאלי של היריב ומידת נכונותו להילחם – כך המרגלים שבפרשתנו, כך מרגלי יריחו, וכך משימת הריגול של גדעון במחנה מדיין. ריגול על פי תפיסה זו הוא חלק מדיסציפלינה מודיעינית מעמיקה המחוייבת לברור האמת, יושר מקצועי, שיטתיות מחשבתית, הימנעות מקונספציות, ונכונות לאתגר מוסכמות ותפיסות. מחיר הטעות או פרשנות לא נכונה של כוונות היריב עשוי להיות הרסני – ראינו את תוצאותיהן של אלו בסתיו 1973. איש המודיעין נדרש להציג את המציאות כהוויתה על כל ההיבטים שבה – רחוק ככל הניתן מן ההתנהלות הפוליטית המבוססת על ציור מציאות אוטופית ומותאמת למאוויי קהל התומכים.

והנה באה פרשת השבוע וכופרת בכל אלו. ציפייתו של משה מן המרגלים היא לדברר מסרים אידאולגיים – מודיעין מגוייס. המרגלים מואשמים על כי דבקו במשימה המקצועית אליה נשלחו ולא הציגו תמונת מציאות מדומה, כזו שהייתה נוחה יותר למשה. אין בנאום המרגלים ולו פרט אחד לא נכון או מיותר. מדובר בתיאור אותנטי של המצב אותו ראו בארץ, על הצדדים הטובים והרעים שבו. אין מדובר בשרלטנים אלא באנשי מקצוע מן המעלה הראשונה אשר השלימו משימת ריגול ארוכה ומורכבת של 40 יום במהלכה למדו לעומק את האוכלוסיה המתגוררת בארץ ואת המנטליות שלה. לא פלא שהמענה איתו הם חוזרים הוא מורכב ומותאם לאתגר של כיבוש הארץ. מה רוצה התורה? חוות דעת מזויפת המשרתת אג'נדה או תיאור מדוייק ומהימן באמצעותו ניתן להיערך באופן הנכון ביותר לכיבוש הארץ?

שאלה זו העסיקה כבר את פרשני המקרא. ידועה אימרתו של הרמב"ן, אשר מכיר בקושי שבהאשמת המרגלים בשיקוף המציאות ועל כן מנסה לתפוס את המרגלים בהטייה אידאולוגית – "אבל חטאם במילה אפס". הרמב"ן מכוון לכך כי מן הפסוק "אפס כי עז העם היושב בארץ" מתבהרת האג'נדה האישית הסמויה של המרגלים שאינם מאמינים ביכולת לעמוד במשימת כיבוש הארץ ולכן מעריכים באופן שגוי את המציאות ומעוותים את תמונת המודיעין. צר לי אך הרמב"ן נופל כאן לניסיון מוכר וידוע של פוליטיקאים לבדוק בציציותיהם של אנשי המודיעין ולטעון לכוונות סמויות ואג'נדה נסתרת העומדת מאחרי חוות דעתם. קטנוניות כזו מצביעה בדרך כלל על נמיכותו של המבקר ולא על כוונותיו הנסתרות של איש המקצוע. הפוליטיקאי תמיד ירצה בהסכמה רחבה עם עמדותיו גם במחיר כיפוף המציאות. כשלא יקבל את חפצו יטען בדרכ להטיות קונספטואליות של איש המודיעין באופן המשחרר את הפוליטיקאי מלהתמודד עם התיאור המקצועי של המציאות כפי שהוצג בפניו.

את התשובה לשאלה מהו חטא המרגלים נראה לי כי ניתן למצוא בסיפור המרגלים שבספר דברים. כמה הבדלים בין הסיפור כפי שהוא מסופר בפרשתנו לבין האופן בו בוחר משה לספרו מכניסים את "חטא המרגלים" לקונטקסט קצת שונה. בספר דברים הבקשה לשליחת המרגלים באה מצד העם "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" ואינה ציווי אלוהי כפי שמתואר בפרשתינו. בקשה זו של העם באה בהקשר רחב יותר – על רקע הכרזתו של משה בדבר יציאה למסע לכיבוש הארץ "ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את ארץ אבותיך לך אל תירא ואל תחת". היפוך התפקידים בין שני הסיפורים משמעותי – בסיפור אחד מתואר ציווי אלוהי לביצוע משימת ריגול כאקט פותח בתהליך כיבוש הארץ ואילו הסיפור השני מתאר דרך אנושית להתמודדות עם האתגר הקשה שמציב ציווי ה'.

בהמשך הסיפור בדברים ההתייחסות למרגלים היא ניטראלית. אין כל היגד שיפוטי לאופן בו מימשו את משימתם אלא תיאור עובדתי בלבד "וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלוהינו נותן לנו". גם בהמשך הפרשה לא מוזכרת האשמה כל שהיא כלפי המרגלים – הם את משימתם השלימו.

האשמה בתיאור ספר דברים מופנית בראש ובראשונה אל העם "ולא אביתם לעלות… ותרגנו באהליכם". העם בהקשר זה מואשם לא רק בפחדנות אלא גם בסילוף דיווח המרגלים. משה מיחס את החטא לעם במקום למרגלים כאשר הוא מניח בפי העם פרשנות מעוותת לתיאור העובדתי שמסרו המרגלים. כך מואשם העם בהטיית דברי המרגלים "אנא אנחנו עולים. אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". משה לא מאשים לרגע את המרגלים אלא את האופן המוטה שבו מתורגמים דבריהם עי העם.

אך תיאור הארועים בספר דברים אינו מטיל את האשמה על כתפי העם בלבד אלא מצביע על גורם נוסף המואשם בתוצאות הקשות שיצרה שליחות המרגלים – משה עצמו. כך אומר משה בנאומו "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם".שיבוצו של פסוק זה במרכזו של סיפור המרגלים מצביע על כך שאין מדובר באזכור צדדי מסיפור אחר, כפי שטוענים חלק מן הפרשנים, אלא חלק אינטגראלי מסיפור המרגלים. משמעות פסוק זה היא שבניגוד לתפיסה המקובלת על פיה נגזר על משה שלא להיכנס לארץ בגלל שהיכה בסלע משה לא נכנס לארץ בגלל התנהלותו בפרשיית המרגלים.

יש כאן להבנתי אמירה חשובה ביותר הנוגעת למערכת היחסים בין מנהיגים לבין אנשי המודיעין וגורמי מקצוע. החטא בסיפורינו אינו חטא המרגלים כי עם חטא ההנהגה. משה כושל במבחן מנהיגותו ועל כן החטא רשום על שמו. שהרי ברור מתיאור סדר ההתרחשויות בספר דברים כי בקשת בני ישראל לשלוח מרגלים באה על רקע הפחד מפני האתגר של כיבוש הארץ אליו אין הם ערוכים מנטאלית. בקשת העם לשלוח מרגלים היא ניסיון סרק להרוויח זמן, תקווה שאולי יקרה משהו שיעכב את הכניסה לארץ, ניסיון להיאחז בפרקטיקה מקצועית בכדי לדחות את קבלת ההחלטה - אולי ימות הפריץ.

מנהיגות אמיתית הייתה צריכה להתמודד עם הקושי המנטאלי של העם ולתת לו מענה מנהיגותי. הפחד של עם העבדים מכיבוש הארץ מחייב מנהיגות אמיצה הרואה את המציאות ומתמודדת איתה. אך משה בורח.הוא נכנע לגחמה של שליחת המרגלים ובכך מאבד את מנהיגותו – אולי כי גם בו אין את החוסן האישי להוביל את המהלך של כיבוש הארץ.

מי מאיתנו אינו מכיר את הדוגמאות ההיסטוריות למנהיגים שבמקום להנהיג ולקבל החלטות נתלו בפרקטיקה של חוות דעת מודיעינית נוספת. מנהיגים כאלו מנסים להתכסות בקונצנזוס שיש סביב אנשי המודיעין וביראת הכבוד כלפי חוות דעתם הנתפסת כבלתי תלויה.זו דרך מוכרת לברוח מקבלת החלטות אמיצות ומהתמודדות עם מציאות מורכבת. מנהיג נדרש לקבל החלטות תוך שהוא נסמך על תמונת מציאות המוצגת לו עי אנשי המודיעין ולא לעשות בהם שימוש ציני ולהעמידם בחזית כתירוץ לחוסר יכולתו להכריע.

מנהיג השולח מרגלים למשימת ריגול בכדי שבשובם ירככו את לב העם הוא מנהיג שאינו מסוגל לקבל החלטות ולהנהיג – הוא רואה בתוצר המודיעיני לא כלי מקצועי המשרת את תהליך קבלת ההחלטות שלו אלא כלי פוליטי הגואל אותו מן הצורך להנהיג.מנהיג כזה אינו מסוגל לעמוד בראש העם ולהצעידו לאתגר הקיומי העומד בפניו ועל כן לא יכנס לארץ.

שבת שלום!