סיכום ביניים של תהליכי השוויון בקהילת הקהל

מיכל מושקט-ברקן, הקהל והשוויון

שיתפנו אחד את השני בתחושת הכאב והדאגה למניין. ניסינו לחשוב על פתרון למשבר. לא יכול להיות שמשבר כזה יפרק קהילה יקרה. חשבנו שאנחנו צריכים להציע מדיניות זמנית שתוציא אותנו מהשיתוק. התחלנו לשאול את עצמנו האם יכול להיות תסריט שיאפשר לרוב חברי הקהילה להשתתף בתפילה?

"הקהל - מניין שוויוני בקעה היא קהילה ישראלית של תושבי בקעה-תלפיות-קטמון, ילידי הארץ ועולים 
בקהילה משפחות, רווקים ורווקות, זוגות צעירים והרבה ילדים.
הקהילה מונה כמאה וחמישים חברים וחברות חברי הקהילה שואפים לפתוח את בית הכנסת לכלל תושבי השכונה, גם אם אינם חברים בבית כנסת, גם אם אינם שומרי מצוות.

הקהילה הוקמה בראשית שנת 2006 כקהילה "שיתופית הלכתית" מתוך מגמה לאפשר שיתוף ולחתור לשוויון בבית הכנסת ובחיים הדתיים תוך מחוייבות להלכה.בהקהלנשים וגברים עולים לתורה
נשים וגברים קוראים בתורה
נשים וגברים קוראים את ההפטרה
נשים וגברים מובילים תפילה
נשים וגברים אומרים דבר תורה
ילדות וילדים שרים "אנעים זמירות" וגוללים את ספר התורה
באולם בית הכנסת ישנה מחיצה

אנו נפגשים לתפילות מדי שבת - בערב שבת ובבוקר שבת, ובכל החגים ומקיימים פעילויות צדקה קבועות עם מוסדות בשכונה."

מתוך אתר הקהל

מאז נכתבו דברים אלה באתר גדלה הקהילה ומונה כ250 חברות וחברים. התפילה נערכת באולם הספורט של המתנ"ס – להלן בית הכנסת, באמצעיתו מחיצה די שקופה והבימה וכן מקום החזנים לפני המחיצה, מול ארון הקדש כך שכולן וכולם יכולים לראות. בקהילה שני גבאים (אישה ואיש) המנהלים את הקהילה ואיתם צוות בעלי תפקידים – אחראית על קריאות בתורה, אחראי על דברי תורה, אחראי על ועדת צדקה, אחראית על אוכל ליולדות ולבית אבלים, אחראי על תפילות ילדים ועל שיעורים חדשיים וכו'. כולם בהתנדבות. יש בקהילה כמה וכמה בעלות ובעלי תעודת הסמכה לרבנות. אנחנו הצטרפנו אליה לפני 7 שנים ומאז אנחנו חברים פעילים אבל לא בעלי תפקיד רשמי.

בשנה הנוכחית התפתח משבר עמוק בקהילה שהוא פרי סוגיה אשר מלווה את הקהילה מאז הקמתה. המשבר מאיים לפרק את הקהילה והוא נוגע לסוגיית השוויון. אכתוב להלן את תקציר האירועים.

בכל שנה מתכנסת הקהילה לאסיפה שנתית ובה מביאים להצבעה נושאים שונים על ידי חברי וחברות קהילה בקבוצות שהתארגנו מראש.

מאז שהוקמה הקהילה נושא השוויון עולה בכל שנה להצבעה. בכל שנה לקראת ההצבעה נערך מפגש באחד מבתי החברים או בבית הכנסת ובו נדונה האפשרות להרחיב את השוויון. מצדדי השוויון מבקשים לחתור לשוויון מלא בהובלת התפילה ומולם "מתנגדי" השוויון מבקשים שלא להחיל את השוויון המלא. הכוונה להובלת תפילת שחרית ומוסף. אחת מקפיצות המדרגה בהגברת השוויון היתה כאשר הוחלט שנשים תעבורנה לפני התיבה גם בערבית של שבת. ההצעה עברה בקלות את אסיפת הקהילה ומאז לא חלו יותר שינויים בתחום השוויון.

הקהילה חרתה על דגלה את השוויון, הדיונים בנושא ליוו את הקהילה מאז נוסדה שכן זו היתה סיבת הקמתה. זוהי קהילה שהתפצלה מקהילה אחרת על רקע הרצון להגביר שוויון בתפילה. הנושאים עליהם התפצלה הקהילה היו הרצון לאפשר לבנות לשיר את "אנעים זמירות" ולנשים לעלות ולקרוא בתורה.

במשך שנים התקיימו מפגשי לימוד בנושאים ההלכתיים הנוגעים לשוויון ולשיתוף נשים בתפילה. המקורות אשר נלמדו נערכו והם מופיעים באתר של הקהילה.

בנוסף ללימודי המקורות התקיימו דיונים אשר היו רוויי עוצמות. היו בהם שיתוף בעמדות, ברגשות, כעסים, תסכולים, אכזבות ומשאלות הנוגעות לדמות הקהילה עבור עצמנו ועבור ילדינו.

אלה שיכונו להלן "המתנגדים" אינם מתנגדים לשוויון עקרונית אלא להחלתו על כל חלקי התפילה. בעיקר על דברים שבקדושה. אחת השאלות ששאלה חברת קהילה היתה: "האם מספיק לנו ששוויון יראה או שגם הוא צריך להיעשות?" שכן מי שנכנס לבית הכנסת לא שם לב שאין בו שוויון מלא לאור העובדה שנשים פעילות בכל הנוגע להוצאה הכנסת וקריאה בתורה. בהקשר זה נושא כואב אשר לא עולה לדיון הוא ספירת נשים למניין. (אוכל לפרט בעל פה).

החלוקה בין המתנגדים למצדדים אינה בין "דתיים" ל"דתיים יותר" וגם לא בהכרח גילאית. לא מעט מהמצדדים בשוויון עוסקים באופן מקצועי בלימודי יהדות בעיקר באקדמיה ומשני ה"צדדים" יש רצף של תפיסות מחויבות להלכה.

במשך השנים נוצרה תחושת עייפות ומבוי סתום מן הדיון המתמשך. על פי רוב מתנגדי השוויון המלא זכו ברוב לא גדול וכך נשמר הסטטוס קוו. החוקה הקהילתית קבעה שרק אם יהיה רוב מיוחס תשתנה המדיניות והפרקטיקה של התפילה בציבור. עוד הוסכם כי לחלופין, אם במשך שלוש שנים רצופות יהיה רוב לא מיוחס ניתן יהיה במצב זה לשנות את המדיניות הקהילתית.

לאור תחושות חוסר שביעות הרצון משני הצדדים וההכרה כי המניין מתחלק לשני מחנות היתה שנה אחת שבה הציע אחד החברים לערוך פעם בחודש שני מניינים מקבילים ולהתכנס בתום התפילות לקידוש משותף. הקהילה החליטה לנסות זאת במשך שנה. הניסוי הוכתר ככישלון אף כי אכן התקיים במשך שנה שלמה. רוב החברים הרגישו לא מרוצים ובהצבעה הבאה בוטל הניסוי.

עם הזמן התחיל להצטמצם הפער בין התומכים למתנגדים ובשנתיים החולפות היה רוב קטן לתומכי השוויון. ידענו שהשנה היא שנה קריטית ולכן לקראת ההצבעה בשנה הנוכחית התארגנה הקהילה בכובד ראש: נוסחו שתי הצעות להצבעה – זו התומכת בשוויון וזו המתנגדת. על כל הצעה חתמו כחמישה עשר חברים. נבחרו שני נציגים להציג בפני הקהילה את העמדות.

כמשפחה הצטרפנו לקהילה כי שאפנו ליותר שוויון בתפילות. מאז שהצטרפנו תמיד הצבעתי בעד הגברת השוויון. גם השנה השתתפתי בניסוח הצעת השוויון והתבקשתי על ידי כמה מהשותפים לייצג את הקבוצה ולדבר בפני הקהילה.

בשבת בבוקר אחרי התפילה עמדתי מול הקהילה לצד שמואל, חבר יקר אשר ייצג את ה"מתנגדים".

שמואל דיבר בשבח ההשתייכות הסוציולוגית למחנה הדתי-לאומי. בגנות השינוי אשר עשוי להרחיק אותנו מהיכולת להשפיע מבפנים. "עד כה הגענו להישגים חשובים שהשפיעו על בני עקיבא ועל מניינים רבים אחרים אבל אם נחצה את הגדר הזו ונמנה שליחות ציבור לדברים שבקדושה לא נחשב כחלק מהציבור הדתי-לאומי". עוד דיבר על הילדים שלנו, הלומדים במערכות חינוך ממ"דיות אשר עשויים להפסיד מהשתייכות לבית כנסת שאיננו בקונצנזוס. הוא דיבר על הורים ומשפחות של חברי קהילה שלא ימצאו את מקומם בתפילות שוויוניות. שמואל הוסיף ואמר שהוא עצמו מבקר בקהילת ציון השכנה של המניין שלנו ותומך במאה אחוזים במניינים כמו ציון שיהיו שוויוניים אך אנחנו לא באותו מקום מבחינה סוציולוגית והאחריות שלנו שונה. הוא סיים את דבריו כשהוא מפציר בנו "לא לעורר את האהבה עד שתחפץ".

בהגיע תורי טענתי שאנחנו מחנכות את עצמנו ואת בנותינו לשוויון מלא בחיים ושאם לא יהיה שוויון גם בביהכנ"ס המסר שלנו הוא שבית הכנסת איננו באמת חלק חשוב מהחיים שלנו או ששוויון הוא דבר לא באמת חשוב. דיברתי גם על מחוייבות לתפילה שמתוכה באה המחוייבות לשוויון.

עוד אמרתי שנראה לי מוזר שהבן שלי בן 13 ויום אחד יכול להוביל תפילה שאני לא יכולה להוביל. שלא שואלים גברים על מחוייבותם הקבועה לתפילה והאם הם מתפללים בימות החול לפני שהם עוברים לפני התיבה בשבת ולמה צריך להפנות את השאלה הזו לנשים. סיפרתי בדבריי על אבא שלי ז"ל אשר ראה אותי מובילה הכנסת ספר תורה במניין. עשיתי זאת בלי טלית כדי להתחשב ברגשותיו. לאחר שהסתיימה התפילה שאלתי אותו: "אבא – איך היה?" הוא אמר לי "היה מצויין אבל למה בלי טלית?"

אמרתי: "המניין שלנו בן 13 ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה המשמעות של "בר מצווה" ומה ההתבגרות והשליחות שלנו בחברה הישראלית". סיימתי את דברי באמירה: "הגיע הזמן להתפלל בשוויון – ועם טלית!"

ההצבעה היתה במוצ"ש ועל חודם של שני קולות התקבלה ההחלטה על השוויון בקהילה.

שמחה והקלה גדולה של התומכים והתומכות אשר ציפו לשינוי במשך שנים ובה בעת רוח נכאים וחרדה הציפו את חברי הקהילה. אנשים הגיבו בכאב גדול עד כדי הקמת קבוצת ווצאפ למתנגדי השוויון שבה הם מתחילים לחפש מקום שישמש כבית כנסת חלופי. גם מבין אלה שהצביעו בעד השוויון כמוני היה כאב גדול וחשש מפני התפרקות המניין.

שבוע לאחר מכן כינסנו את הקהילה ויצרנו מעגלי שיח שבהם אנשים דיברו על איך הם מרגישים עכשיו עם ההחלטה שהתקבלה. היו באולם כמאה וחמישים אנשים והעוצמות הרגשיות היו גבוהות. בעקבות המפגש התכנסנו בקבוצה קטנה של חברים לחשוב מה הלאה. לא הצלחנו להגיע למחשבה בהירה. תחושת המשבר התגברה, הלכנו בעצב הביתה. לא היה ברור מה עושים עכשיו. איך נתפלל בשבת הבאה ומה יהיו ההשלכות.

למחרת בבוקר שוחחתי עם נעם, חבר מהקהילה שהיה בפגישה הלילית ובעת ההצבעה התנגד לשוויון. שיתפנו אחד את השני בתחושת הכאב והדאגה למניין. ניסינו לחשוב על פתרון למשבר. לא יכול להיות שמשבר כזה יפרק קהילה יקרה. חשבנו שאנחנו צריכים להציע מדיניות זמנית שתוציא אותנו מהשיתוק. התחלנו לשאול את עצמנו האם יכול להיות תסריט שיאפשר לרוב חברי הקהילה להשתתף בתפילה? לאחר התיעצויות עם מתנגדי ותומכי ישבנו לכתוב הצעה של מתווה ליישום ההחלטה הקהילתית לשנה אחת. (המתווה מצורף בנספח). בתהליך אינטנסיבי ובעל עוצמות רגשיות וחברתיות לא קלות הכוללות קבוצות ווצאפ סוערות, טלפונים אישיים ביום ובלילה לחברים קרובים וגם רחוקים גייסנו תמיכה של 120 חברים למתווה אך כאמור, קבענו שהוא יהיה זמני למשך שנה. את המתווה החתום שלחנו לגבאי הקהילה ובשל התמיכה הרחבה הם קיבלו אותו כמתווה עבודה לשנה אחת.

עתה אנחנו לקראת סיום השנה. המתווה מיושם תוך תגובות רבות של חברי קהילה, חלקן נלהבות ונרגשות. יש הרואים במתווה התחלה חלקית מאד ולא מספקת ויש מי שבוחרים לא להגיע בשבת בה התפילה מובלת על ידי שליחת ציבור. רבים מחברי הקהילה מגיעים לתפילות השוויוניות, משתפים פעולה ומייחלים לפיתרון שיפסיק את העיסוק האובססיבי בשוויון.

לקראת השלב הבא של המימוש הקמנו ועדה של 10 חברות וחברים (5 שתמכו בשוויון ו5 שהתנגדו) ישבנו לבנות תוכנית לשלב הבא. חילקנו את הקהילה ל5 קבוצות של 50 ועוד קבוצה של נוער (אחרי צבא). לכל קבוצה שני מנחים. כל זוג מנחים שלח הזמנות אישיות לחמישים חברות וחברים לערבי שיח בבתים שלנו שבהם הזמנו חברים לתאר את תחושותיהם בקהילה, את הצבעתם ואת מחשבותיהם על פיתרון ארוך טווח. למרות העוצמות של הדיון חברים רבים לא רוצים להמשיך לדבר על הנושאים האלה ורבים אדישים לתהליך ולא נענו להזמנה.

סיימנו שלושה ערבי שיח כאלה בכל פעם עם קבוצה קטנה של חברות וחברים. פנינו לפגישה מסכמת ולהכנת הצעה לקהילה לטווח הקרוב והרחוק. למרות האווירה הטובה בכל המפגשים צל כבד מלווה אותנו והשנה עומדת להסתיים. מחד, תומכות ותומכי השוויון מצפים לשינוי המדיניות באופן קבוע לטובת שוויון מלא. מאידך, מתנגדות ומתנגדי השוויון אומרים שאם נגביר את השוויון הם לא יוכלו להמשיך לבוא לתפילות שלנו ולמרות האהבה הגדולה לחברים ולקהילה יצטרכו לחפש להם מקום אחר להתפלל בו.