"קח עליך נבוך את המשא"

מיכל מושקט-ברקן, פרשת וילך (תשע"ז)

"קח עליך נבוך את המשא"

בדרך לתיקון עצמי ולתיקון עוולות אנחנו נתקלים בתוך עצמנו וגם בעולם שמסביב בגלים של שנאה, אלימות ויהירות החוזרים על עצמם, ומציעים אכזבה ויאוש. מה תעשה לנו הכרת ההיסטוריה, חווית הגלגל החוזר?

פרשת וילך מלווה את משה ברגעי הפרידה מתפקידו כמנהיג העם.

בחלק הראשון של הפרשה משה עסוק בפרידה שלו ובהשארת מורשת לעם ולממשיכו יהושע בן נון.

נקודת ההתחלה של הפרשה היא בתובנה של משה לגבי סופו המתקרב וחוסר היכולת שלו להמשיך:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה דברים לא, ב

התובנה הזו מורכבת ממה שמשה מבין על עצמו וממה שה' אומר לו.

בעוד החלק הראשון של הפרשה מתואר מזווית המבט של משה, חלקה השני של הפרשה מביא את דברי הקב"ה. דרך זוויות אלה מלמדת אותנו הפרידה הקרבה על מה שנדרש לעתידו של העם לאחר לכתו של משה.

אנו שומעים שתי דרכי התמודדות: דרכו של משה המבקש לחזק את העם ואת יהושע, ודבר ה' המתאר את הצפוי לעם, כולל הנפילות הכואבות של עם ישראל בעתיד.

דברי משה המחזקים:

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כׇל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת דברים לא, ו-ח

דברי משה הינם חיוביים ובעלי תוכן מחזק, אף כי גם הוא עצמו התנסה באכזבות קשות במהלך שנות מנהיגותו את העם. במקום שבו משה מחזק כל כך הרבה פעמים אני שומעת גם נסיון לענות לחרדה סמויה. החרדה שהוא רואה בפניהם של ישראל, בפניו של יהושע ואולי זו גם חרדתו שלו מפני חדלונו.

המודעות הזו מביאה את משה לרצות לחזק את הברית בין כל אלה שישארו אחריו - יהושע, העם וה'.

הקול האחר השונה מאד מדבריו המרגיעים של משה, המופיע מאמצע הפרשה ואילך הוא כאמור קולו של ה':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ דברים לא, טז

ה' מתאר כי לאחר הסתלקותו של משה, בעתיד גם העם יעזוב אותו "וקם העם הזה… ועזבני" ובעיני ניתן לשמוע גם מצד ה' מעין חרדה. ה' חרד מפני עזיבת ישראל את הברית והתגובה הצפויה מצד ה' לעזיבת הברית על ידי בני ישראל היא הסתר פנים של ה'.

הפרשה מסתיימת בתיאור קשה ולא ב-happy end. שאלתי את עצמי למה אי אפשר היה לסיים את הפרשה בהבטחה כי ה' יהיה עם יהושע ועם העם בכניסתו לארץ, לחזק אותם ולטעת בהם ביטחון?

דברי ה' על אודות האופי המרדני של ישראל ועל אודות הרעות הרבות שימצאו אותו, יש בהם כדי לייאש מחופש הבחירה ומהאפשרות לשנות את פני הגורל וההיסטוריה. כאילו נגזר עלינו להמשיך וליפול. למה דווקא בזמן קשה זה, בוחר ה' לומר למשה ולעם ולהזכיר, כי לא רק שיחטאו אלא גם שהוא עצמו יסתיר פניו מהם? וזאת דווקא בזמן שמשה, העומד להסתלק, מנסה להרגיע את העם - 'אל תדאגו, ה' יהיה אתכם'?

בחלק השני ה' מבקש ממשה לכתוב את השירה (האזינו) ולשימה בפיהם של ישראל לשם עדות לברית בינם לבין ה'. כתיבת התורה, לימודה, מסירת עותק בידי הכהנים והלויים והתכנסות הקהל ברוב עם לשמיעת הקריאה בה, היא אחת הדרכים להתמודד עם לכתו הצפויה של משה ועם הכשלונות העתידיים של עם ישראל.

הפרשה מתארת את התורה ואת השירה כעדות לדורות הבאים. על מה הן מעידות? מהי העדות שיש בהן?

רש"י מדבר על עדות כפולה:

וענתה השירה הזאת לפניו לעד:

שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו.

כי לא תישכח מפי זרעו - הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי.

כלומר - תפקיד ספר התורה כמו גם תפקיד השירה לתת לנו תזכורת כפולה - האחת היא הנפילות הצפויות לנו והאחרת היא אולי העוגן שלנו, הברית הקדומה שלנו והמדריך להישרדות המצוי בתורה.

השבת היא שבת תשובה גם בגלל שהיא חלק מעשרת ימי תשובה, וההפטרה היא הפטרת שובה "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב).

אני מוצאת את תהליך התשובה כהזמנה לעמוד כמו משה מול רגע של אמת. מול האפשרות של פרידה מן העולם והבחירה. מה אני משאירה אחרי - לבדוק מה באמת חשוב לי.

ברגע הזה של תשובה אנחנו עומדים אל מול שני הקולות הנשמעים בפרשה.

הקול של משה האומר לנו "חזק ואמץ, אל תירא ואל תחת"...

והקול של ה' האומר "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" לא, יז

בדרך לתיקון עצמי ולתיקון עוולות אנחנו נתקלים בתוך עצמנו וגם בעולם שמסביב בגלים של שנאה, אלימות ויהירות החוזרים על עצמם, ומציעים אכזבה וייאוש. מה תעשה לנו הכרת ההיסטוריה, חווית הגלגל החוזר?

בשיר מצמרר הנקרא "יפוי כח" כותב פרימו לוי אלינו הקוראים. הוא פונה ואומר לי וגם לכם:

אל תיבהל אם רבה המלאכה;

אתה נחוץ כי אתה פחות עייף. חושיך חדים לכן אתה שומע

איך מהדהד הריק תחת כפות רגליך.

הרהר מחדש בשגיאותינו;

...

רוץ ואל תרפה במלא המרץ. אנחנו

(סרקנו את סערם של כוכבי השביט,

פיענחנו רזי בראשית,

דרכנו על חול הירח

בנינו את אושויץ, השמדנו את הירושימה.

אתה רואה לא ישבנו בטלים.

קח עליך נבוך את המשא;

אל תקרא לנו מורים.

24/6 1986