נשים, גברים, הבדלים ואתגר המקל"ש (מחלוקת קהילתית לשם שמים)

נדב שיפמן ברמן, פרשת כי-תצא (ה'תשפ"ב)

נשים, גברים, הבדלים ואתגר המקל"ש (מחלוקת קהילתית לשם שמים)

כל יהודי המכיר בעקרון בריאת כל בני האדם ובנות חוה בצלם אלקים רואה בגברים ובנשים יצורים שווי ערך. השאלה היא לגבי היישום של השוויון בשדות שונים, ובמקרה שלנו, בהקשר הפולחני של התפילה.

במלאת 16 שנה למנין 'הקהל'

שבת שלום לכולן ולכולם.

ובכן, 'שש-עשרה מלאו למנין וליבנו המה', אז מזל טוב לכולנו.

גיל שש-עשרה, בשיאו של גיל ההתבגרות, הוא זמן טוב להתלבטויות לגבי דרך, זהות ומחויבות. כיאה למי שנמצאים בגיל ההתבגרות, גם חברות וחברי מנין הקהל, הנושא את דגל ההלכתיות השוויונית והקהילתית, מתלבטים לגבי הדרך הקהילתית בה נלך.

שמי נדב, מ'ועדת מצטרפים חדשים' של הקהילה, ושמח לומר דבר תורה ולברך את חברות וחברי הקהילה לרגל היומולדת הששה-עשר של מנין הקהל, וגם לברך את המצטרפים החדשים לקהילה, 30 משפחות חדשות! אנו שמחים על בחירתכם להצטרף למנין הקהל, אנא הרגישו חופשי לפנות לכל אחת ואחד מאיתנו בכל ענין.

באסיפת הקהילה שנערכה במוצ"ש שעבר, נזכרנו במה שכתבו בזמנו יאיר ואשרת (גבאינו בדימוס) בכתב העת דעות בשנת תש"ע, על המתח במנין הקהל בין "קהילה מרוצה" ל"קהילה מתלבטת". אחרי 16 שנים יש לכל קהילה נטייה להתקבע ואולי לשקוע לתוך שגרה והרגל חמימים. כמו שכתב יהונתן גפן, "והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל הכבש שאיתו אני נרדם...". המצטרפים החדשים מוזמנים אפוא להצטרף לשיחות המכוננות שהולידו את המנין ושמוסיפות להגדיר אותו כקהילה הנמצאת בהתהוות ובהתלבטות.

כנראה שקהילה משגשגת צריכה לשמר ולייצר איזה איזון פורה בין הרכיב של 'מרוצה' לבין 'מתלבטת', כדי לא להיהפך לקהילה רדומה או רצוצה… אבל אין בית מדרש בלא מחלוקת, וכנראה שגם לא קהילה (יהודית) בלא מחלוקת. האתגר הוא לשמור על שיחה עניינית, על כבוד הדדי, ולהשתדל לדבר לגופם של דברים ולא לגופם של דוברים. בקיצור: לשמור על מחלוקת קהילתית לשם שמים (בראשי תיבות: מקל"ש).

בפרשת השבוע 'כי תצא' מופיע פסוק קשה, המתכתב עם אחד המושגים המדוברים תדיר בקהילה. הפסוק הוא: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כה, ה). מלבד ענין הלבוש, למדו אנשי הלכה מאיסור זה לאורך הדורות כמה וכמה איסורים נוספים. למשל, איסור על נשים לשאת נשק, או על גברים להסתכל במראה.[1]

מצד אחד, הפסוק הזה ופרשנויותיו עשויים להיראות לרבים מאיתנו, אם לא לכולנו, כמבטאים חלוקה מגדרית אפלה ופרימיטיבית בין גברים לנשים: נשים רבות בציונות הדתית לובשות ג'ינס בהזדמנויות כאלה ואחרות, ואני משער שאני אינני היחיד כאן שחוטא בהבטה במראה, לפחות לקראת ימים נוראים... מצד שני, כל תרבות בנויה על מתח בין בניית גבולות לבין מקומות שבהם גבולות אלה מאותגרים; מושג הגר המקראי הוא דוגמה בולטת לכך. בהקשר הספציפי של לבוש, מסתבר שבמצרים של ימי הביניים, נהגו גברים ונשים – ובייחוד בני זוג – להחליף ביניהם פריטי לבוש.

ובכל זאת נראה שיש בנושא הזה משהו המעורר אי נחת. יש שיגידו, כפי שהציע חוקר התלמוד ישי רוזן-צבי, שהמקור לכך הוא האובססיה המודרנית לגבי זהות, הזדהות והשתוקקות מינית,[2] הגורמת לנו להביט באי-נחת על נסיונות 'למשטר' ולהגדיר זאת באופן חוקי; הסבר נוסף או אולי משלים הוא הפסוק הנודע של פאולוס באגרת אל הגלטיים (ג 27—28): "כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ. וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ", פסוק המורה כי בתוך קהילת המאמינים הנגאלת אין עוד הבדלים כלשהם.

לדעת חוקר התלמוד והתרבות דניאל בויארין, בספרו על פאולוס, פסוק זה מהודהד בתפיסות מגדר בפמיניזם הרדיקלי המודרני, למשל אצל ג'ודית בטלר, הקוראת לביטול החלוקות המגדריות בין המינים. כפי שהעירו כמה מלומדים, המחאה של פאולוס כנגד החלוקות 'יהודי-גוי', 'עבד-בן-חורין' ו'זכר-נקבה' קיבלו הדהוד פולמוסי בברכות השחר, ובייחוד בברכות "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ו"שלא עשני אשה".

אני משער שבעיני רובנו או כולנו, יש משהו מקומם בניסוח השלילי הזה ובהנחות התיאולוגיות שלו. הרי מנקודת מבט דתית שוויונית, קשה להאמין שהא-ל מצווה על הגברים שבנו להודות על כך שלא בראנו כנשים (ולא באופן חיובי, שעשנו גברים). בד בבד, דוקא בגלל החתירה לשוויון, יש צורך לדון בהבדלים בין הפמיניזם הרדיקלי, שמבקש לבטל את הקטגוריה הייחודית 'אשה', לבין פמיניזם תרבותי או פמיניזם של הבדלים (הבאים לידי ביטוי אצל קרול גיליגן, תמר רוס ואחרות). לכך יש כמובן השלכות ברורות למנייננו: אם אין הבדלים כלשהם, ואם למתח מיני בין גברים לנשים לא צריכה להיות כל השלכה או מגבלה נורמטיבית, מוטב למשל להסיר את המחיצה לגמרי. נדמה לי שזו אינה עמדה רווחת ביותר במנין שלנו.

שאלת ההבדלים בין נשים לגברים קשורה מנקודת המבט שלנו גם למושג השוויון. למרות הדימוי הפשוט של מושג זה, לא מעט מלומדים (כדוגמת ראם שגב) סבורים שהוא מורכב וצריך עיון רב. על רגל אחת, הטענה היא ששוויון הוא ענין שיש לו כמה פנים, והיישום שלו בכל שדה ומקרה ספציפיים תלוי במושגים אחרים, יסודיים יותר. למשל, למרות שיש מי שסבורים שיש להעניק לעצים זכויות משפטיות, נדמה לי שרובנו סבורים שליצורי אנוש יש מעמד מוסרי עודף. בין גברים לנשים זה כמובן לא המצב – כל יהודי המכיר בעקרון בריאת כל בני האדם ובנות חוה בצלם אלקים רואה בגברים ובנשים יצורים שווי ערך. השאלה היא לגבי היישום של השוויון בשדות שונים, ובמקרה שלנו, בהקשר הפולחני של התפילה.

מושג השוויון תובע תשומת לב מיוחדת גם בגלל שנטען כי הוא שימש (ואולי משמש עדיין) כדרך של המדינה המודרנית מבוססת-היעילות לממש את יעדיה תוך דריסת ההבדלים שבין אזרחיה. כך טען הפסיכולוג ההומניסט אריך פרום בספרו אמנות האהבה [3]:

אסור שההיבטים החיוביים של הנטייה הזאת לשוויון ישלו אותנו. זהו חלק מהמגמה לצמצום ההבדלים. השוויון נקנה בעצם במחיר הזה: הנשים שוות משום שאינן שונות עוד מן הגברים. ההנחה של פילוסופיית הנאורות, "l'ame n'a pas de sexe" (לנפש אין מין) נעשתה נחלת הכלל. הקיטוב בין המינים נעלם והולך, ואיתו [נעלמת] האהבה הארוטית, המבוססת על קיטוב זה. גברים ונשים נעשו דומים, ולא שווים כקטבים מנוגדים.

החברה של זמננו מטיפה לאידיאל הזה של שוויון לא אישי משום שהיא זקוקה לאטומים אנושיים, שכל אחד מהם זהה לחברו, כדי שיפעלו כגוש המוני, בצורה חלקה, בלי חיכוך; כולם מצייתים לאותן פקודות, אלא שכל אחד משוכנע שהוא פועל לפי מאוויו שלו. בדיוק כשם שהייצור ההמוני תובע תקינה של הסחורות, כך גם התהליך החברתי תובע תקינה של האדם, הנקראת "שוויון".

נדמה לי שגם פרום היה מסכים שהתפיסה העולה מהפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה" היא דיכוטומית ובעייתית מהבחינות שציינתי לעיל. עם זאת, פרום כמו גם 'פמיניסטיות של הבדל' החשות שבעשורים האחרונים פורש עקרון השוויון יותר ויותר כדחיקת זכותן של נשים למרחב ציבורי מוגן, עשויים לחשוב שיש בכל זאת טעם בשמירה על המושגים 'גבר' ו'אשה' כתשתית שבלעדיה עלולות נשים לאבד את זכותן לנבדלות, בשם מכבש ההאחדה. יש כמובן עוד הרבה לדון על הרעיונות והשאלות שהצגתי לעיל.

אז מזל טוב לקהילת הקהל ביום חגך, וברוכים הבאים למצטרפות ולמצטרפים החדשים. שנזכה להמשיך לקדם שוויון דתי בקשת הקשריו החשובים, ושנזכה להמשיך את המקל"ש – מחלוקת קהילתית לשם שמים.

[1] כפי שכתב ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, חלק יורה דעה סימן קפב, סעיף ו.

[2] ראו למשל מאמרו 'יצר הרע, מיניות ואיסורי ייחוד: פרק באנתרופולוגיה תלמודית', תיאוריה וביקורת 14 (1999), עמ' 55—84.

[3] תרגום: דפנה לוי, מחברות לספרות, לוד תשס"א, עמ' 22.