סיפור עקדת יצחק – קריאה חדשה ומשמעותה לימינו אלה

מוטי קפלן, פרשת וירא (תשפ''א)

אך מה איתך אברהם? היכן היית אתה? האם לא היה עליך, אביו של יצחק להתחנן בפני אלהים על בנך האומלל. אולי לא באמת עמדת בניסיון. לא התחננת, לא חמלת על בנך, על יחידך אשר אהבת?

שליחת בנים אל מותם היא אבן דרך מכוננת בדברי ימי העם היהודי. יסודה ב"עקדת יצחק", בציווי האלוהי ''וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה''.

הקרבת חיים למען רעיון נשגב קיבלה ביטוי לאורך הדורות. דור דור וקורבנותיו, ואפילו מקור לגאווה. הידוע במסורות הוא מעשה חנה בת תנחום שנשבתה ושבעת בניה עמה, ונוכח המתתם על קידוש השם: ''היתה אמם בוכה ואומרת להם, בני... נוצרתם לקדש שמו של הקב"ה בעולם. לכו ואמרו לאברהם, אל יזוח לבך... אתה בנית מזבח אחד, ואני בניתי שבעה והעליתי שבעת בני עליהם... ולך היתה העקדה נסיון, ועבורי עובדה (על פי ילקוט שמעוני כי תבא). ואחריו, פיוטים לאין ספור, תפילות וסיפורים העוברים מדור לדור ומאדירים את מעשה ההקרבה.

היו מי שעיינו היטב בסיפור המכונן הזה ונטרדה שלוות נפשם. היו שרמזו כי אפשר שאברהם לא באמת עמד בנסיון. ר' יוחנן הכהן, פייטן ארצישראלי, בן המאה השביעית מביע ברגש רב את ספקותיו בפיוט שחיבר לקדושתא לחג השבועות. הפיוט נסמך על מדרשים קדומים בהם מתפארת כביכול התורה בכך שקדמה לבריאת העולם. אומרת התורה: ''ה' קנני ראשית דרכו'' התורה קדמה אלפיים שנה לבריאת העולם, וכל אותו זמן היתה שרויה עם אלהים כבתו האהובה. היא אינה מוכנה לעזוב את השמים, אבל משהגיע פרקה אלהים מייעדה לנישואין: ''כיוון שהגיעה זמנה להינתן, אמרו: הרי שתינתן תורה לישראל''. התורה נתפסת ככלה, אשה אהובה. אבל הכלה ממאנת לרדת מן השמים אל חברת בני האדם בטענה ''אֵיךְ יִנָּתֵן לְחָצִיר (לְבֶן אֱנוֹשׁ) קִנְיַן מִפְעָלֶיךָ''? אלהים מנסה לשכנע אותה כי בשמים לא יבואו יופיה, סגולותיה ומעלותיה לידי ביטוי, ''וְיִוָּדַע יָפְיֵךְ לְכָל הָעוֹלָם'' ובוודאי שלא חוקיה ומשפטיה המכוונים לאדם ולא למלאכי שמים''. וכך פונה אלהים אל התורה:

הִנָּךְ יְפַת מַרְאֶה וְאֵין מִי רוֹאֶה
וְגַם טוֹבַת חֵן וְאֵין מִי בֹּחַן
וְכֻלְּךָ חֻקִּים וּמִצְווֹת וְאֵין מִי לְצַוּוֹת
וּבַחֶסֶד כְּלוּלָה נָאָה כְּכַלָּה
מְשֻׁבַּחַת וּבוֹגֶרֶת חֲתוּמָה כְּאִגֶּרֶת
בְּכָל מְיֻפֶּה וְאֵין חָתָן וְחֻפָּה

(סדר עולם לשבועות 'אז טרם נוסדו ארץ ושמים' לר' יוחנן הכהן בירבי יהושע)

אין חתן ואין חֻפָּה, והקב''ה לצד נסיונותיו לשכנע את הכלה, מחפש לה חתן ומציע לה שורת מועמדים חתנים והם גדולי העולם: אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב. התורה דוחה אותם אחד לאחד, עד הגיעה לבחיר לבה, הלוא הוא משה.

התורה מתבוננת בחתנים המוצעים, בכל אחד היא מוצאת פסול. היא גם מסבירה מה הסיבה לדחייתם. אדם חמד את הפרי האסור, נח שגה ביין, יצחק מבכר את עשו הרשע, יעקב מרמה את אביו בעורות הגדיים. אכן, בכל אחד מהם נמצא טעם פגם ולגנאי, דברי הדחייה המופנים לאברהם מפתיעים, ודווקא באשר הם מתייחסים למעשה המופת הנודע - עקדת יצחק. הפייטן, בהמשכה של הקדושתא שם בפי התורה את השורות הבאות:

...עָנְתָה אָמוֹן (התורה) לְדָר בַּמְּרוֹמִים
יָדַעְתִּי גַם אֲנִּי כִּי הוא (אברהם) טֹוב וְהֹולֵךְ תָמִּים
אֲבָל עַל יְחִּידֹו לֹא קָנָה רַחֲמִּים
וְשָלַח יָד כְַאכְזָר לִּשְׂפךְ דָמִּים
וְכָל כָךְ לַעֲשֹות רְצֹונְךָ בְלֵב תָמִּים...
ובָטוחַ הָיָה כִּי אתָה מָלֵא רַחֲמִּים
אֲבָל הָיָה לֹו לְהִּתְחַנן לְפָנֶיךָ ולְבַקש רַחֲמִּים
וְלַחֲשֹךְ יְחִּידֹו מֵאֵש פחָמִּים
וְהוא לֹא חָס, וְחַסְתָה מָלֵא רַחֲמִּים
וְהוא לֹא רִּיחֵם, לולֵי רִּחַמְתָה בַעַל הָרַחֲמִּים

אומרת התורה לאברהם, אתה אמנם טוב והולך תמים, אבל האם היית טוב גם לבנך יחידך? הנה שלחת אליו את ידך לשחטו, כאיש אכזר, וללא רחמים. יכול להיות שסמכת על אלהים ביודעך שהוא מלא רחמים, שלא יעשה כדבר הזה. אך מה איתך היכן היית אתה? האם לא היה עליך, אביו של יצחק להתחנן בפני אלהים על בנך האומלל. אולי לא באמת עמדת בנסיון. לא התחננת, לא בקשת רחמים, לא חמלת על בנך, על יחידך אשר אהבת. אני התורה איני רוצה בך.

ובפיוט נוסף, מאת ר' שמואל בן בנימין, מגדולי פייטני צרפת במאה העשירית:

"סָרוֹב לֹא סֵרַב אֲבָל הָיָה לוֹ עֲרוֹךְ פְּגִיעָה וּתְחִנָּה [...]
לוּלֵי רַחֲמֶיךָ שְׁחׇטוֹ בְּהִיא עוֹנָה."

ומן הפיוטים, להתבוננות בדברי הכתובים. רמז לביקורת על אברהם נמצא כבר בחתימת הסיפור. כאשר נוכח אלהים כי אברהם ''עמד'' בניסיון, מכאן והלאה הוא מפסיק להתגלות ולדבר איתו. מכאן והלאה יהיה השיח עם אברהם רק על ידי שליחים:

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם  אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׃ וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי  עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי׃

הבשורה הגדולה כי יצחק הבן האהוב ניצל זה עתה מן השחיטה, נמסרת בידי שליח, בידי מלאך ולא ביד ה'. ובהמשך, ברכת ה' לאברהם על מעשה ההקרבה הגדול, והשכר המובטח לו, אף הם לא ביד ה' ניתנו אלא בידי השליח.

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל־אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן־הַשָּׁמָיִם׃ וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידֶךָ׃ כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו׃ בראשית כב, טו-יז

שערו בנפשכם, אתם מבקשים להודות לאדם שהוכיח אליכם מסירות, הקרבה. אהבה אין-כלות. האם תשלחו אליו שליח? והרי את אבותינו ממצרים גאל אלהים, וטרח הכתוב להדגיש: ''לא על ידי שרף, ולא על ידי מלאך''. בכבודו ובעצמו הוציא אותם. לא שלח שליחים...

ואולי מפסיק אלהים את שיחו עם אברהם, דווקא מפני שעמד בנסיון, דווקא כי הציות היה עיוור, מוחלט, כל-כך לא אנושי, כל-כך מנוגד לקולו של האל. ר' צדוק הכהן מלובלין מלמדינו כי המצוות נדרשות לכוון לדעת ה': ''כי אין המצווה אלא כשהיא לרצון ה', ואם אינה לרצון ה' הרי אין היא מצווה כלל, ואפילו כוונה לשם שמים אם אינה לרצון ה' אינו כלום''. והרי ה' מעיד על עצמו שהקרבת אדם אינה לרצונו: ''אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.''(ירמיה יט, ה). אם כן, אברהם היה אמור לכוון לרצון ה' אשר כזאת אפילו לא עלתה על דעתו ולהימנע משחיטת בנו. הציווי מנוגד לקול הפנימי, למוסר הטבוע בבן-אנוש. ואולי ציפה אלהים מאברהם כי יעמוד בנסיון האמיתי, יטול לעצמו חירות ואומץ שלא ללכת בדרך הנוראה הזו?

לתהיות העולות כאן נמצא ביטוי (אם כי מהוסס), גם בפי פרשני המקרא: המלבי''ם תוהה: ''הנה הדבור 'קח נא את בנך' היה על-ידי ה' בעצמו, והקריאה 'אל תשלח' היה על-ידי מלאך ולמה לא על-ידי ה' בעצמו''? (מלבי''ם שם, כב יד). תשובתו מורכבת ולא נאריך בה, אך עצם העלאת השאלה מורה על מבוכתו של המלבי''ם. גם רבי שמחה מאיר כהן, בעל ''משך חכמה'' תוהה על דברי המלאך לאברהם "כִּי  עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". המלאך חוזר על דברי אלהים, קח את בנך את יחידך אשר אהבת... ''מה דלא אמר אשר אהבת''? היכן ואהבת? מדוע נשמט? ושוב, לא נאריך בתשובתו. עצם השאלה מעלה את האפשרות כי אברהם חדל, או לפחות המעיט באהבת בנו מול אהבת אלהים?

האמנם ציפה אלהים מאברהם כי יטול לעצמו חירות ואומץ שלא ללכת בתלם הנורא הזה?

יש מצבים בהם מורה אלהים לאדם ללכת אחרי לבו. גם כאשר - לכאורה - תוּפר בכך מצוות אלהים. ''דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? ''בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך'' אמר רבא אפילו לדבר עבירה''... רש''י: ''בכל דרכיך - אפילו לעבור עברה. דעהו - תן לב - אם צורך מצוה הוא'' (בבלי, ברכות סג, א).

לך עם לבך, כנגד הכללים - לפעמים נדרש לחרוג מן הכללים. לא ללכת בתלם. ראו את דבריו האמיצים של ר' מרדכי יוסף ליינר האדמו''ר מאיזביצא, על הפסוק ''אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ'' (שמות לד, יז): ''מסכה היינו כללים, ועל זה אמר הכתוב, בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת, אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם, רק בבינת הלב תדע..." (מי השילוח. פ' כי תשא). וכוונתו: המסכות, לעולם הן אחידות, זהות. אטומות. הן הכללים, המאחדים את ריבוי המצבים והגוונים. ''אלהי מסכה לא תעשה לך'' - לא יהיו אלהיך כללים, אשר אפשר שיתעלמו מן הרגש, מן הלב. ולשם כך נתונה לך ''בינת הלב'', אמת פנימית שלך, על פיה תדע את דרכך. על פיה גם ראוי לך שתפר את הכללים.

סוף דבר

הפייטנים הקדומים הביעו ספקות ביחס למשמעות מעשה העקדה. הביקורת המרומזת על אברהם אף מצאה לה מקום בפיוטיהם שנכללו בתפילות ישראל. יש לכך גם הד אצל חלק ממפרשי המקרא. האם אכן עמד אברהם בניסיון? האם הקרבת בנים היא לרצון השם? שאלה גדולה זו מן הראוי שתהדהד גם בימים האלה.

לעיון נוסף

1. אברהם שפיר, דף פרשת השבוע פ' וירא, אוניברסיטת בר אילן, תשפ"ו.

2. יוסף יהלום, שורשי שירת הקודש, האוניברסיטה העברית, תשע"ט