בבל, ערים ומגדלים

רם ריבלין, פרשת נח (תש"ע)

אם רוצים להגיע לשמיים, מה ההיגיון בלבנות את המגדל דווקא בבקעה? מה הבעיה במה שניסו לעשות בני דור הפלגה, ומה הפרשה מלמדת אותנו על בניית מגדלים בעיר?  

…וַיְהִי כׇל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים׃ וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר׃ וַיֹּאמְרוּ הָבָה  נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ בראשית יא, א-ה

ממש כמו לעשו, חז"ל הדביקו לאנשי דור הפלגה הרבה מאוד חטאים, העולים מן הקושי הברור בפסוקים - מה בדיוק הם עשו רע? יש כמה הצעות:

אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים ולתן לנו את התחתונים. אלא באו ונעשה לנו מגדל, וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה.

לפי העמדה הזו, החטא מתמצה בכך שאנשי דור הפלגה ניסו להגיע אל האל, אל השמיים, ולמרוד בו. אבל אם החטא הוא רצון למרוד באל, נראה שהעונש שהם קיבלו הוא די מתון ביחס למה שאנחנו מכירים מן האל כשהוא כועס. המדרש מתמודד עם זה בטענה ש'גדול השלום' - הם היו מורדים במלכות, אבל לפחות מאוחדים ביניהם, כלומר הם קיבלו הקלה על התנהגות טובה. אבל זה כמובן מעורר חשד, כמו כל התפייטות חז"לית על השלום. בפרט לא סביר שאם האחדות שלהם זה האפסייד של האירוע, ולא החטא, אז למה העונש הוא להפיץ אותם?

אבל מה שיותר מטריד בסיפור הזה, הוא העובדה שהסיפור מתחיל בכך שהם מוצאים "בקעה בארץ שנער". אם רוצים להגיע אל השמיים, או בכלל - שיראו אותם מרחוק, למה הם בונים בבקעה ולא בהר? אם רוצים להגיע למעלה, אל השמיים, הרי אררט הם מועמדים טובים יותר!

אנו רגילים לחשוב שהבעיה היתה המגדל, אבל אם נקרא עם יותר תשומת לב, נגלה עניין אחר:
"הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ".
"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם".

בעקבות התערבות האל, הם נפוצים על פני כל הארץ "... ויחדלו לבנות העיר". 

אז אמנם יש מגדל, אבל הסיפור המרכזי הוא לא רק בניית מגדל, אלא בניית עיר עם מגדל. 

השאלה מחריפה, אם מתעמקים באופן שבו מגיב האל על מעשי האדם. הוא מזכיר לנו מאוד תגובה אחרת, מגן העדן, מקבילה לגמרי מבחינה תחבירית: 

ג', כב

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ
לָדַעַת טוב וָרָע
וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדו
וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים
וְאָכַל וָחַי לְעלָם. י"א, ו

הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם
וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂות
וְעַתָּה לא יִבָּצֵר מֵהֶם
כּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂות.

מה שעולה מן המקבילה הזו הוא שפעולתו של האל אינה עונש על דבר רע שבוצע, אלא פעולה מניעתית שתפקידה למנוע תוצאה רעה עתידית. אבל ממה בדיוק חושש כאן האל, מה פירוש "עתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" - לבנות מגדל? ממה האל חושש? מה אכפת לאל אם בני האדם יקימו מגדל, יבנו עיר, יעשו להם שם? ומה הקשר בין זה לבין מה שעושה האל – להפיץ את בני האדם "על פני כל הארץ"?

כדי להבין את זה צריך לאמץ קצת את הזיכרון, ולהיזכר בראשון שבנה עיר וקרא לה בשם. מי זה? 

בואו ניזכר. קין רוצח את הבל, ואז:

וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל יְדוָד:  גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי.  וַיֹּאמֶר לוֹ יְדוָד, לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם, יֻקָּם; וַיָּשֶׂם יְדוָד לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ בראשית ד, י-טו

מה שהיינו מצפים לראות זה את קין נע ונד בארץ, כלומר נודד ולא מתיישב. מה קורה בפועל?

 וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי ה'; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ (שם טז-יז)

חלק מן הפרשנים אמנם ניסה להציע שמי שבנה את העיר זה חנוך, אבל פשוטו של הפסוק אומר שמי שקרא בשם בנו הוא גם זה שבנה. אז מה המשמעות של העובדה שקין הנודד בונה עיר?

אנחנו חושבים על עיר כפרדיגמה של התיישבות ושל קביעות, אבל נראה מן הסיפור הזה שזה בדיוק הפוך - בעקבות הקללה קין עובר מלהיות חקלאי ללהיות עירוני. הוא ארור מן האדמה, ולכן חייב לגור בעיר - הוא לא יכול להתיישב בארץ. במילים אחרות, עיר היא הניגוד של אדמה או של ארץ, מי ש"נע ונד יהיה בארץ" נגזר עליו לבנות עיר.

אבל כדי להבין את הסיפור עד הסוף, צריך לגרד עוד שכבה. מה רע כל כך בלבנות עיר?

קין הוא לא הרוצח היחיד שמגורש מן הנחלה ועובר לגור בעיר. ספר במדבר מספר לנו שזה דינו של כל רוצח בשגגה. מי ששופך את דמו של אדם מחניף (כלומר מטמא) את הארץ, "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שפכו". הדרך לתקן רצח היא לשפוך את דם הרוצח. אם הרוצח לא ראוי למות, כי הוא רוצח בשגגה, הוא עדיין לא יכול לחיות בארץ, שמקללת אותו - הוא חייב לברוח לעיר מערי הלויים - עיר שאיננה נחלה. שם הוא מוגן מקללת הארץ, כי הוא לא נמצא בארץ.

(זה מסביר גם למה חשוב לתורה לציין שקין רצח את הבל כשהיו "בשדה" - מה, אף אחד לא ראה? מי עוד היה שם בדיוק? הסיפור הוא אם כך של שפיכת דם האדם על האדמה).  

עכשיו בואו נחזור אל דור הפלגה. הם זוכרים מה שקרה לא מזמן -

וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה', כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ידוד, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, …
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  {ס} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.  עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, ... וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. בראשית ו, ה-יז

הלקח שלמדו בני דור הפלגה מן המבול, הוא שאי אפשר לשחת על הארץ. כאשר הארץ מלאה חמס, מגיע עונש חריף (במיוחד כשה' עושה את ברית הקשת, שכל מהותה הוא 'תחזיקו אותי'). אם כך, ממש כמו שעשה קין, מה שצריך לעשות הוא לא לחיות בארץ, אלא בעיר: להתנתק מן האדמה, וכך אפשר להמשיך עם החמס ולחמוק מעונש. העיר היא מן סוג של לאס-וגאס – מין אקס-טריטוריה בה אין מגבלות וחוקים. ואם כל בני האדם יחיו בעיר, לא יבצר מהם כל מה שיזמו לעשות, כי מערכת השכר והעונש תלויה כולה בארץ.

(שימו לב גם שהמחשבה האינטואיטיבית שלנו היא שהאל נמצא בשמים (נרדה וכו'), אבל בחוויית החיים של דור המבול נראה שאלוהים נמצא דווקא בארץ!).

זהו, אם כן, הסיפור של דור הפלגה - הם ניסו לחמוק מן הנורמות על ידי התנתקות מן הארץ, על-ידי בניית עיר, שתיתן להם חסינות מקללת האדמה. הסיפור שלהם לא היה רצון להגיע לשמים, אלא רק להתנתק מן האדמה, ולכן אין טעם לבנות בהר: מה שחשוב הוא כמה אתה רחוק מן הקרקע בעזרת המגדל, ולא כמה אתה קרוב אל השמיים. מהבחינה הזו מגדל הוא הפרדיגמה של עיר – מקום שאיננו חלק מן האדמה. עכשיו מובן גם מה העונש - בעקבות בלילת השפות, מי שחשש מן הארץ, חוזר ומופץ אל פני כל הארץ, וכך מנגנון השכר והעונש חוזר לתפקד, וכולנו יכולים להירגע.

שבת שלום.