בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן

מרים ספראי, יום כיפור (תש"פ)

הנושא של חרטה עלה שוב ושוב, החרטה של תקוות שווא או חרטה על פעולות שהיה ברור שצריך לבצע ופשוט נדחו שוב ושוב עד שלא היו רלוונטיות יותר. כל אלו חיזקו אצלנו את הצורך לפעול על פי האמת שלנו בכדי שלא נתחרט, בהמשך הדרך.

אני רוצה לדבר היום על חרטה.

הרגע הזה של יום כיפור ושל כל נדרי הוא רגע מעצב עבור כולנו, עבור כל יהודי. זה רגע עם המון תקווה וגם קצת מפחיד לפחות עבורי. בו אני מסתכלת אחורה על מה שעשיתי ובודקת את עצמי.

אני מדברת הרבה על הרגע הזה במהלך השנה.

אני רופאת נשים, ואני משתמשת ברגע הזה כמטאפורה כשאני מסבירה למתמחים הצעירים על התורנויות.

התורנויות ממשיכות יום שבדרך כלל מתחיל מאוד מוקדם ולרוב היה עמוס מאוד. ברור שהולכים להיכנס לצהרים ואז ללילה שעלול להיות ארוך, ארוך מאוד עם המון אירועים שלא ניתן לצפות, כשהשאיפה היא שכשיגיע הבוקר נוכל להסתכל אחורה ולדעת שפעלנו נכון, ללא חרטות.

גם אם זה אומר לגשת לבדוק מטופלת שבדיוק הגיע כי מצבה דחוף ולזכות בצעקות של המשפחות האחרות שמחכות כבר 3 שעות בתור.

גם אם זה לחזור לבדוק מטופלת בהתאוששות גם כשמדווחים שהכול בסדר וזה בכל מקרה תפקידו של רופא אחר לבדוק אותה.

גם אם זה להיות אסרטיבי יותר ממש שאתה רגיל בדרך כלל כדי להבהיר שלא, לא ניתן להמתין עוד 15 דקות אלא שחייבים להיכנס לניתוח, עכשיו, מיד!

גם אם זה לגייס את כל האמפתיה שלך אחרי שיצאת מעוד ניתוח, לטפל בזוג נוסף ולהסביר לאט וברגישות שלעובר אין דופק.

כל ההחלטות האלו, אלו הם הנקודות שנותנות את האפשרות להסתכל על עצמך בסוף התורנות בלי להתחרט ולהיות שלמים עם עצמנו ולהמשיך.

כולנו נולדים עם מוסר פנימי, עם טוהר מסוים ועם השנים, כשאנחנו גדלים, אנחנו מתעצבים מחוויות שונות של החיים ומבינים שלא הכל שחור ולבן ושיש מורכבויות, אינטרסים, פוליטיקות ועם הזמן נכנסים עוד ועוד שיקולים להחלטות ולמעשים שלנו.

המעשים שלנו הרבה פעמים מונעים מתקוות ושאיפות, אם זה במשפחה או בעבודה. לדעתי פן שלא תמיד עולה במודע הוא פן החרטה - איך אתייחס למעשים שלי כשאסתכל אחורה. לקח לי זמן להבין שאפשרות החרטה יכולה אולי לזקק לנו שוב את האמת הפנימית הזו איתה נולדנו כולנו.

יש רגעים בחיים שהם רגעי 'שיא', רגעים של עוצמה גדולה. אלו יכולים להיות רגעים טובים מאוד, עצובים מאוד, מפחידים מאוד. באותם רגעים קל לנו יותר להתנתק מהסביבה ולדעת שוב, מה מוסרי, מה נכון.

אני יכולה לספר על עצמי שרוב חיי חייתי עם הרבה דברים שהיו לי חשובים פחות או יותר. עם הצורך של כולנו לג'נגל בין המשפחה, העבודה, התחביבים ומחויבויות נוספות. יש דברים שהחשובים ב70%, ב30%, 3%, 100%. ולפי זה מחליטים.

כשמולי חלה – וזה ללא ספק היה מלווה בהרבה רגעי שיא – רגעים מפחידים, עצובים וגם טובים מאוד. פתאום כל הדברים שהיו חשובים לי ב80%, 70% נעלמו והפכו ל0%. נשארו מעט מאוד דברים שהיו חשובים ב100%: שהטיפולים יצליחו ומולי יחיה, שכולנו נעבור את התקופה הזו יחד ונסיים אותה יחד.

וכל השאר לא היה חשוב, אפס. אז בתקופה הזו היה לי קל מאוד לחזור לאמת הפנימית שלי, למוסר הטהור שאני מאמינה שכולנו נבראנו איתו ולפעול לפיו.

במהלך הדרך עם מולי פגשנו באופן קרוב מאוד משפחות שונות, גרנו איתן פחות או יותר במשך חודשים ארוכים בבית החולים וכולנו הפכנו להיות מאוד קרובים אחד לשני. היה למולי חבר, קצת יותר מבוגר ממנו שפגשנו במחלקה, הוא היה גבוה יותר וקצת יותר חזק ממולי שהיה עייף בתקופה הזו. הם הפכו לחברים טובים וגם אנחנו ההורים. לצערנו אותו חבר נפטר תוך מספר חודשים. וכשפגשנו את ההורים שלו, בהמשך, הם סיפרו לנו על החרטות שלהם על זה שהם לא בדקו מספיק, שהם סמכו מדי על מה שנאמר להם ועד כמה החרטה היא קשה. לאורך השנים היינו בהרבה שיבעות של חברים קרובים. והנושא הזה של חרטה עלה שוב ושוב, החרטה של הקרבת המשפחה למען הטיפולים, החרטה של לסמוך מדי על הרופאים או לסמוך פחות מדי, החרטה של תקוות שווא או חרטה על פעולות שהיה ברור שצריך לבצע ופשוט נדחו שוב ושוב עד שלא היו רלוונטיות יותר. כל אלו חיזקו אצלנו את הצורך לפעול על פי האמת שלנו בכדי שלא נתחרט, בהמשך הדרך.

כשמסתכלים על המעשים שלנו אם מוסיפים את עניין החרטה זה מוסיף עוד נפח של מוסר אישי גם אם זה לא תמיד נראה מסביב שזו הדרך הנכונה, מוסר אישי שיש לכולנו ומדי פעם כבר מתחבא מתחת לכל כך הרבה שכבות של 'מורכבויות החיים'. וזה מה שמאפשר לנו להסתכל על עצמנו במראה ולהמשיך.

אחרי שמולי נפטר לא באתי בחגים לבית הכנסת במשך כמה שנים. קול השופר הזה שהוא מלא תקווה, היה לי קשה מדי ורק שנה שעברה עם הקורונה והמניין אצלנו בגינה חזרתי לזה ועכשיו כשאני כאן עם הקהילה המיוחדת שלנו אחרי השנתיים המרכבות שעברו על כולנו אני מרגישה שיש עוד כל כך הרבה מקום לתקווה לשנה הבאה.

אז לסיום, אם במהלך השנה אני מדברת הרבה על ערב יום כיפור עם המתמחים החדשים, ובעצמי עוצרת דקה, לפני כל תורנות, לפני הכניסה לחדר לידה, נושמת נשימה עמוקה וחושבת על המעמד של כל נדרי בו טמון כל כך הרבה תקוות וגם קצת פחד או חשש, וזו לדעתי ההרגשה הנכונה להיכנס איתה לעבוד בחדר לידה – ומבקשת מאלוהים שייתן לי שכל ישר וברכה בידיים ושאני אעשה את ההחלטות הנכונות ואבצע אותם על הצד הנכון ביותר, וכך כשיעלה הבוקר ואולי אפילו מאוחר יותר אחרי כמה שעות שינה אוכל להסתכל על התורנות עם פרספקטיבה ולא התחרט על שום החלטה שלקחתי.

אז הערב אני רוצה להתפלל תפילה דומה ולבקש מאלוהים שייתן לי, לנו שנה טובה בה נהיה נאמנים לעצמנו ולמוסר שנטע בנו ונוכל לקבל החלטות נכונות כך שלא נתחרט ב"כל נדרי" הבא.