יעקב ועשו, ריב בין בין אחים או טקסט פוליטי?

ישראל (רולי) רוזנר, וישלח

עקב ועשו, ריב בין בין אחים או טקסט פוליטי?

מאיר שלו מיתמם, הרי לא רק הסיפור מנחה אותו. עשו הוא לא רק ספר טוב אלא גם טקסט פוליטי. עלילת הספר מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח שמכנה את עצמו עשיו, מספר בגיל 55 כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר הם היו בני 25.

שבת שלום,

לא רק בשם עצמי אני עומד פה אלא גם בשם שתי כלות נהדרות ששלחו אותי למשימה הזאת בלי הרבה רחמים ובלי הרבה ברירות. לא עזרו כל טענותיי שהן משמרות את המבנה הפטריאכלי במניין ששואף לשוויון, שהן שתיים, שהן משחזרות את הפוליגמיה של יעקב: יורד לחרן כדי לשאת אישה, חוזר עם ארבע ועוד מעז להציג עצמו כקורבן. אז אצטרך להודות לכם בשמן על כל הטובה שעשיתן ועשיתם עימנו. ולומר ושהחתונה הזאת, בשמחת תורה, מול התורה, הייתה חוויה משונה ומביכה כמעט כמו החתונה האמיתית והנפלאה שלי עם יערה. אני לא יודע מספיק על החתונות של רינה ושל דנה.

כדי לא להביך את עצמי עוד, אעבור לפרשת וישלח. דבר תורה ושיר.

יש בה בפרשה פרידה מדמות חשובה ומכרעת: הנבל עשה את שלו ולכן הנבל יכול ללכת . "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה". עשיו יוצא שעירה ובאמת לא נראה אותו עד שנקרא שוב על אודותיו בשנה הבאה בתורה. אבל עשיו לא באמת הולך לשום מקום. הוא אתנו כל השנה, וחלק ניכר מההיסטוריה היהודית המדממת בנויה על התודעה שעשיו עדיין רוקם מזימות נקם ביעקב.

כמעט לכל היסטוריה אני מתייחס כאל סיפור. תחקיר קרב שצה"ל עושה משתנה מחייל לחייל, אנשים שעמדו שלושה מטרים זה מזה מתארים סיטואציות שונות לחלוטין. קרב תל פאחר, שהיה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן - מכיוון שהשתתפתי בו אני יודע - יש לו שתי גרסאות: יש נרטיב של גדוד 12 ויש נרטיב של סיירת גולני. את קוראת את שני הנרטיבים ורואה שתי היסטוריות שונות לגמרי של הקרב. באותה צורה את קוראת את סיפור המרגלים בספר במדבר, ואחר כך אותו סיפור בספר דברים, וזה סיפור אחר לגמרי, וברור שמישהו שם שיכתב את ההיסטוריה. ממש לא מטריד אותי מה שכותבים כל מיני ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא, שתוהים אם באמת היה מלך כל כך גדול ששמו דוד, או שדוד היה בסך הכל ראש כפר קטן באזור ירושלים. עם ישראל, כולל חילונים כמוני, אוכלים פעם בשנה גפילטע פיש ומעלים את זכר יציאת מצרים בלי בכלל לשאול אם האירוע התקיים או לא. הסיפור עובד, וזה מה שחשוב.

את הדברים האלה אמר הסופר מאיר שלו שהסיפור של עשו ויעקב מפרנס את את אחד מספריו "עשו". שהוא, בעיני לפחות, אולי הספר השלם ביותר שלו. ואכן: סיפור יעקב ועשיו הוא באמת סיפור מעולה: ריב בין אחים על ירושת אביהם? מה טוב מזה כבסיס לדרמה גדולה. עשיו המקראי הוא אכן גיבור נהדר. הוא נבל, אבל לא נבל קלאסי, הוא נבל שנעשה לו עוול ולכן העוול הזה מלווה את דמותו של יעקב עד עולם. אם לא עשיו אין שקר ותחמונים, אין עניין מיוחד בברכה של האב העיוור, אין משמעות לדמות של רבקה. אין בריחה, אין חלום על מלאכים, אין רחל ולאה, אין שקר של לבן, אין מנוסה מלבן, אין 11 אחים משתי נשים, האחת שנואה והשנייה אהובה, אין קנאת אחים, אין יוסף, אין בור, אין גלות, ובאמת אפשר להמשיך כך עד יציאת מצריים, אפילו עד יעקב ליצמן…

אבל מאיר שלו מיתמם, הרי לא רק הסיפור מנחה אותו. עשו הוא לא רק ספר טוב אלא גם טקסט פוליטי. עלילת הספר מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח שמכנה את עצמו עשיו, מספר בגיל 55 כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר הם היו בני 25. המאבק היה על הירושה ויעקב זכה גם במאפייה של המשפחה וגם בלאה היפה בעוד שעשיו נושל והיגר לאמריקה. כל זה קרה ב48 וכעבור שלושים שנה אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו שב עשיו לכפר ילדותו והציף מחדש את המאבק. אם זה לוקח סיפור שהוא אלגוריה פוליטית (יעקב ועשיו) ומספר סיפור שהוא אלגוריה פוליטית (מלחמה על הירושה בארץ) זאת בוודאי אלגוריה פוליטית על הסכסוך היהודי ערבי. אבל הצגתו של עשיו רק כאיש שנושל מההיסטוריה, כמו שעושה שליו, מתעלמת מההקשר הפוליטי שקושרת התורה בהמשך סיפורו של עשיו האמיתי בפרשה שלנו.

חז"ל הפכו את עשיו לדמון, אבל לא בלי ביסוס: התורה בסוף הפרשה שלנו מנבאת את מעשיו של עשיו הרחק במעלה ההיסטוריה והופכת אותו לאבי הקטסטרופות הפוליטיות שיתרגשו על ישראל. מפתיע לגלות לכמה מהצאצאים הרעים בתולדות עם ישראל הוא אחראי: "ואלה תולדות עשיו אבי אדום" ובהמשך: "ואהליבמה ילדה את יעיש ואת יעלם ואת קורח" ומפרש רשי: קורח זה ממזר היה ובן אליפז היה שבא על אשת אביו. ובהמשך: "ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק" כלומר: חז"ל כאשר הם דורשים על עשיו בזמן ההריון, כאשר הייתה רבקה עוברת על פתח בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת, ואילו כאשר הייתה חולפת על פני עבודה זרה היה עשו מבקש לצאת. הם אולי רואים מול פניהם לא את העוול שנעשה לו אלא את הפרעות שמתרגשות עליהם מצאצאיו. כאשר הם מספרים שעשיו היה צד את הבריות ושודד אותם ואת נשותיהם. הם בוודאי מתכוונים לעמלק שבזז וקטל כאשר היה העם עייף ויגע. ובפרשתנו הם דורשים על הפסוק המתאר את פגישתם של עשו ויעקב:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ ''אמר לו ר' ינאי: אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו. ונעשה צווארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר ויבכו? אלא זה בוכה על צווארו וזה בוכה על שיניו. (בראשית רבה עח, ט).

בהקשר הזה כדאי גם להתייחס לפסוק אחר שמבטא אמירה פוליטית אחרת ומורכבת יותר "וָאֶשְלְחָה להגיד לַאדוֹנִי, לִמצוא חֵן בְּעיניךָ" (בראשית לא, ו). על המלים למצוא חן בעיניך אומר רש"י: שאני שלם עמך, ומבקש אהבתך. ובבראשית רבה מתואר מקרה בו רבי יהודה הנשיא, פתח כך מכתב לקיסר הרומאי: "מֵעַבְדְךָ שביהודה לקיסר שברומא" שאלו אותו: למה אתה כך מתרפס (קורא לעצמך עֶבֶד)? השיב: אני לומד מיעקב, שכך כתב לעשו. כלומר הפוליטיקה היהודית והישראלית לא רק שונאת את עשיו, אלא גם מכירה לעיתים בכוחו וביכולת שלו לפגוע בישראל. אז בתור מתנת פרידה מעשיו וכדי להביע את חוסר הגעגוע שלנו לרשעים מכל סוג העתקתי שיר, שתרגם מיידיש בְּיַאלִיק שיר שבו יהודים חלשים צחקו על עשו החזק, ולא ידוע מי כתב אותו - אריק איינשטין שמלאו השבוע למותו ארבע שנים שר אותו בלחן של שם טוב לוי.

עשו מַשְכִּים
לבית המַרְזֵחַ,
חָבית מַשְקים
מִפִּיו תִתֵן ריחַ

אוי, אוי, אוי

אוי לעשו גוֹ.

כּוֹסוֹ – חַיָיו,
לִשְתוֹת חייב,

כי-על-כן הוא גוי.

עשו חוזר

לביתו בלילה -

אוי לָה לְאִשתו
מֵאֶגְרוֹף יד בַּעְלָהּ.

אוי, אוי, אוי,

אוי לעשו גוי!

זְרוֹעוֹ – חייו,
לְהַכּוֹת חייב,

כי-על-כן הוא גוי.

יעקב משכים

לבית התְפִלָה,
נותן ליוֹצְרוֹ
שֶבַח וּתְהִלָה.

הו, מה-טוב

אֶל צוּר חַיָיו
לְהוֹדוֹת חייב

כי שְמוֹ יעקב

יעקב חוזר

בָּעֶרֶב אל נָווֹ,

אשתו וילדיו

מְשַׂמְחים לְבָבוֹ.

הו, מה-טוב

חֵלֶק יעקב!
בָּנָיו – חייו,
לְגַדְלָם חייב,

כי שמו יעקב.

שבת שלום, ותודה שוב בשמי ובשם רינה ודנה.