האוצר הגנוז בבעלי מומין

גלעד סמט, פרשת אמור (תשע"ח)

לגבי עיוורים וחרשים שפעם לא היו בני דעת ולכן פטורים מן המצוות בדורות האחרונים מצאנו שהרב עזריאל הילדסיימר קבע שהחרש הוא מעין "אוצר גנוז". והרב משה פיינשטיין התיר לעיוור להכנס לבית הכנסת עם כלב נחייה.

מבין כל הנושאים בפרשה רציתי להתייחס לנושא בעלי המומים. התורה אוסרת על כהן בעל מום לשרת בבית המקדש. האם איסור זה מלמד על היחס הכללי של התורה כלפי אנשים עם מוגבלויות? יחס המגביל את מקומם בחברה ובקיום המצוות? במה הם חטאו? למה לתת להם "עונש" נוסף? התורה מספרת על יצחק שהיה עיוור, על יעקב שהיה צולע ועל משה שהיה כבד פה וכבד לשון – כלומר, שניים מאבות האומה וגדול הנביאים היו בעלי מום, מכאן שאין בעיה מהותית בבעלי המום, אם כן למה בכל זאת לא יוכלו לשרת בקודש?

חשבנו על מספר תשובות:

- במקדש אמורה להיות אווירה של התרוממות והתעלות, פאר והדר. ריח הקטורת, הבגדים – לכבוד ולתפארת. הופעת בעל המום יכולה להסיט את תשומת הלב מהטקס, ולפגוע בחווית ההתעלות והתרוממות הרוח. לאחרונה קראתי ספר וראיתי סרט בשם 'פלא'. מסופר על ילד עם פנים מעוותות. לכל מקום שהוא מגיע כל תשומת הלב של הסובבים מופנת אליו. עד כדי כך שמבקשים להסיר תמונה שלו מתמונת המחזור כדי שאפשר יהיה לשים לב לשאר הילדים.

- יש לזכור שעד הדורות האחרונים בעלי מום פיזי לא יכלו לעבוד ולהתפרנס. בעלי מום חושי כמו עיוור או חירש התקשו להתבגר על בעיית התקשורת ולכן לרוב היו גם עניים והרבה פעמים סבלו גם מפיגור. אפשר להבין למה העם שעולה לא ירצה 'בעל מום' ש"ייצג" אותו. חשוב לציין שלאחר שהתורה קובעת שכהן בעל מום לא יכול לעבוד במקדש היא קובעת "ומן הקודשים יאכל" – כלומר היא מכירה בכך שהעם לא רוצה את בעל המום כנציגו, אבל מזכירה שלקב"ה אין כל הבדל, בעל המום קדוש כמו כל הכהנים והוא יכול לאכול כמוהם מן הקדשים.

- במהלך הדורות חלו שינויים אשר הובילו לשינוי ביחס לבעלי המום ע"י חכמים וההלכה.

1. התפתחות המוסר הטבעי.

2. שכלול הבריאה באמצעות המדע והרפואה.

התפתחות המוסר הטבעי:

לפי הרב קוק התפתחות המוסר היא חלק מתהליך הגאולה ותיקון העולם. לדוגמא, היחס לבעלי חיים שהיום מותרים בשחיטה לצורך אכילה וקורבנות, ובעתיד יכירו בני האדם בעוול שנגרם לחיות ויהפכו להיות צמחונים, ובבית המקדש יביאו בעיקר מנחות כלומר קרבנות מן הצומח.

אפשר להניח שגם יחס החברה לבעל מום הולך ומשתנה עם הזמן. כיום בעלי המום הם אנשים שווי זכויות המשולבים בקהילה באופן שווה.

שכלול הבריאה באמצעות המדע והרפואה:

כיסא גלגלים, כתב ברייל, שפת סימנים ועוד הרבה דוגמאות – הובילו לכך שבעלי מוגבלויות משתלבים בחברה, מתקדמים בכל התחומים ותורמים לחברה. לדוגמא:

הנשיא רוזוולט – שהיה נכה, המדען סטיבן הוקינס – עם שיתוק קשה או בטהובן שכתב מוזיקה שמיימית כשהיה חרש.

גם בעולם של חכמים והלכה רואים את השינוי ביחס לבעלי המום. בגמרא יש חכמים גדולים כמו רב ששת או רב יוסף שהיו עיוורים, או רבי זירא שהיה לו פגם ברגליים. ישנם הרבה אגדות על הכבוד שנהגו חכמים בבעלי מומים.

בעלי ההלכה דנים בשאלה האם לאפשר לכהן בעל מום לשאת כפיים בברכת כהנים או האם לאפשר לבעל מום להיות שליח ציבור. הרמב"ם פוסק בעקבות הגמרא לגבי בעלי מומים ועלייה לדוכן "אם היה דש בעירו והכל רגילין בזה מותר לפי שאין מסתכלין בו" מהלכה זו נובעת המסכנה שאם החברה אינה רואה את בעל המום כחריג גם ההלכה אינה רואה אותו כחריג. כלומר החברה מקבלת ומלמדת את בעלי המוגבלויות ואז יחסה של ההלכה אליהם משתנה.

כותב המהר"ם "פשיטא דראוי וראוי ומצווה מין המובחר – דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים בשר ודם" כלומר, חברה שבוחרת באדם עם מוגבלויות להיות שליח ציבור היא יותר מתוקנת ויותר נבחרת בעיני הקדוש ברוך הוא.

לגבי עיוורים וחרשים שפעם לא היו בני דעת ולכן פטורים מן המצוות בדורות האחרונים מצאנו שהרב עזריאל הילדסיימר קבע שהחרש הוא מעין "אוצר גנוז". והרב משה פיינשטיין התיר לעיוור להכנס לבית הכנסת עם כלב נחייה.

פסקים כאלה מביאים לתיקון העולם והחברה על ידי שילוב אנשים עם מוגבלויות ושוויון בינם לבין כלל החברה.

אני רוצה לסיים בנביא ירמיהו. הוא מנבא על אחרית הימים ועל חזרת הגולים מארץ הצפון לישראל. הוא אינו מנבא שבימים הטובים האלו לא יהיו בעלי מומים, עדיין יהיו עוורים ופסחים, אבל הם יהיו חלק אינטגרלי מהחברה ומסע הגאולה מארץ הצפון ועד הרי השומרון, יהיה נגיש גם להם:

"הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי ארץ, בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה", במהרה בימנו אמן.