להיישיר מבט מול הכאב לאחריות ולתיקון – בעקבותיו של הרב עמיטל

יהודה מירסקי, פרשת מטות מסעי (תשפ"ד)

להיות בו בזמן 'איש מעשים' ו'גבר ראה עני' דורש גבורה מיוחדת

מלחמת יום כיפור שינתה את פניה של המדינה. מעבר לממדיה הפוליטיים והביטחוניים, המלחמה הולידה מסע של חשבון נפש נוקב שמהדהד עד לימינו, וביתר שאת מאז ה 7 באוקטובר.

שמונה תלמידי ישיבת הר עציון נפלו במלחמת יום כיפור ורבים נפגעו ויצאו מצולקים. כידוע, מורנו ראש הישיבה הרב עמיטל זצ"ל במשך תקופה ממושכת הפנה את כל כוחותיו לתלמידיו אלה, החיים והמתים, לעשות איתם חסד ולהביא מזור ונחמה ללוחמים ולמשפחותיהם.

להיות בו בזמן 'איש מעשים' ו'גבר ראה עני' דורש גבורה מיוחדת. גבורתו של הרב עמיטל התבטאה בדרכים מספר, ביניהן, ההתבוננות המפוכחת בעוז ובענווה במשמעויותיהם של האירועים. במסע האישי-הגותי-חינוכי הזה, הוא שאף לקיים את דברי התפילה שהוא כה אהב ולימד אותנו לאהוב: "וטהר לבנו לעבדך באמת": להתייצב מול המציאות ולהישיר מבט לטראומה, לבהלה ולכאב, ולא פחות, לאפשרות של תיקון, לתקווה, ואחריות המוסרית, הלאומית והרוחנית שלנו, ללא קיצורי דרך.

קצרה היריעה מלפרוש כאן את כל תגובותיו של הרב עמיטל למלחמת יום כיפור. אך שלשה קווים עיקריים מתבהרים ממכלול מפעליו ואמירותיו: חשבון נפש לכל אחד מאתנו, כיחידים וכחלק מן הכלל; משמעותה של מדינת ישראל כמפעל של קידוש השם; והתקווה, שבתמהילו המיוחד של הרב, שוזרת ביחד מחוייבות מוסרית, ראייה מדינית מפוכחת ואמונה בבגאולה.

עבור הרב עמיטל, ההתבוננות היא גם מגמה טבעית וגם חיוב ערכי – והתביעה הראשונה של חשבון נפש וחזרה בתשובה היא לעצור, לחשוב ולהתבונן. לאורך ההיסטוריה היהודית, חשבון נפש היה מוטל בעיקר על היחיד, בעוד שהעם ככלל היה שרוי בחוסר אונים בגלות. עכשיו, שומה עלינו ללמוד לעשות חשבון נפש כמדינה ריבונית של עם בארצו. ראשית, להסתכל פנימה: ודווקא על הציבור הציוני דתי הוא ראה את החובה להשיל מעלינו את התפיסה המסוכנת שחשבון נפש הוא עניינם של אחרים. שנית, הוא ביקש להינזר מהתפיסה המפתה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". הוא דרש לא לוותר על הכח שבידינו, אלא להבין לעומק את מקורותיו הרוחניים, ולא פחות, את מגבלותיו.

מדינה יהודית, טען הרב עמיטל על פי הבנותיו במשנת הרב קוק זצ"ל, חייבת להוות קידוש השם, וחס וחלילה שתתנהג או תיתפס כנקמתו של האל על האומות. מלחמת יום כיפור, הוא אמר, הייתה מלחמת מצווה להצלתם של ישראל, וכמו כל מלחמת מצוה היא היתה אמורה להעיד לכל באי עולם על בוראם. לא כקריאה לכוחנות ויוהרה. הוא הבין אותה כ"הגאולה שבדרך הייסורים." וכמו שאמר בשיחה בישיבה בעקבות המלחמה:

יש לדעת כי תכלית הייסורים היא לא עונש בלבד. ייסורים ממרקים וגם מחנכים. יש להם לי[1]יסורים מגמות חינוכיות, והמגמות יכולות להיות רחוקות לחלוטין מאותם חטאים שבגללם באה הצרה. המגמה החינוכית מעלה את האדם על דרך הייסורים בתהליך של החדרת הכרה והרגשה בתחום מסוים או בכיוון מסוים - תהליך שיכול להיות ארור, ויכול להיות גם קצר. ובנו ורק בנו הדבר תלוי, כמובן.[1] (מקור? )

בעקבות המלחמה, הרב עמיטל שם בראש מעייניו את הסבל שהיא הביאה, כולל הצורך להימנע כמה שאפשר ממלחמות בעתיד. עמדותיו היוו חלק לא-מבוטל במחלוקת שצצה לימים בינו לבין תפיסות רווחות בקרב הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה זצ"ל ותלמידיו. היבט נוסף למחלוקת ההיא הייתה חששותיו שהלכו וגברו, שתקוות הגאולה בעצמה והמפעלים להחיש אותה החלו להביא את הציבור להתנהגות בלתי-אחראית, ולצמצומו של רעיון הגאולה לאחד ממרכיביה, יישוב הארץ, על חשבונם של המוסר וכבוד הבריות, ובהתאם לכך, של קידוש השם. [2] [2]

בעצם שתי הנקודות האלו קשורות זו לזו – ביקורתו הנוקבת על היומרה להבין בעצמנו לאן הולכים פני ההיסטוריה והגאולה, והבנתו שקידוש השם על היבטיו המוסריים הוא בלב ליבו של התורה, ושקידוש השם הוא מה שאמור להנחות את המפעל הציוני. וזאת מפני שהביטחון שאנחנו יודעים איך רבונו של עולם מנהל את ההיסטוריה לקראת הגאולה בקלות מעודד אותנו להתרת הרסן המוסרי מול כל מכשול-לכאורה, חומרי או אנושי, הנקרה לנו בדרך.

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר זה על תקומת המדינה בעקבות השואה – הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות... ואף לא מדינת ישראל האידיאלית... יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.[3]

ועוד… אמר הרב, בכנותו האמיצה:

עבודת ה' חייבת להיות בנויה על אמת ולא על כזב וחנופה… אי אפשר לבסס את עבודת ה' שלנו על יסוד של הכרת הטוב בתקופה שבה אירע החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי.[4]

אז מה עושים? פונים – לאחד מאבני היסוד של הגותו[3] , להערכה, הוקרתה וחיובה של אנושיות פשוטה וישרה, שמקורה באלהים

"כל עבודת קודש מכל סוג שהוא, אינה יכולה לבטל את ההרגשה האנושית הפשוטה".[5]

אין זה מפתיע, על כן, שתפיסתו של הרב עמיטל בנוגע לאנושיות מאמצת ומהדהדת את אחד המוטיבים המרכזיים בהגותו של הרב קוק, המוסר הטבעי. בפסקה מפורסמת בספר אורות הקודש של הראי"ה נאמר:

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה.[6]

עבור הרב קוק דרישות מוסריות רבות אינן כלולות בהלכה הפורמלית מפני שהיחיד והאומה צריכים לקיים אותן מתוך תביעה פנימית וכביטוי של חסד מתוך הזמנים המשתנים בתהליכי התיקון העולמי המיוחל.[7] האידיאל של הצמיחה המוסרית הוא קיום התורה כפי שהאבות קיימו אותה – מתוך הכרה פנימית, ולא מתוך ציווי. המוסר הינו תכונה טבעית של הנפש ולא רק נגזרת של ההלכה.

על כן, האנושיות כפי שהובנה ויושמה על ידי הרב עמיטל, עמוקה ומרחיקת לכת יותר מעצה טובה או פדגוגיה ראויה. מדובר בקביעה תיאולוגית על אודות טובו של הקב"ה המשתקף בטוב שבבריאה ומעל לכל, בבני אנוש. במילים אחרות, אמירת "הן" לאנושיות היא אמירת "הן" לאמונה.

יתר על כן, ייתכן שהקביעה הזאת נושקת לשאלת האמונה שלאחר השואה – חתירה לאחר דרך לבטא את האמונה שנותרת לאחר השואה. בעקבות השואה עלינו להגביר את התחושה של המוסר הטבעי, מוסר שמשקף את האמונה. המשך האמונה בקב"ה הוא להאמין בטוב הבסיסי של הבריאה, בין שהדבר רציונלי או לא רציונלי. בעצם, ולחזור לנקודה ממנה התחלנו, זוהי האמונה באנושיות.

עם זאת, ולמרות הדמיון ונקודות המגע, אמונתו של הרב עמיטל באנושיות איננה זו של הומניזם חילוני. לדידו, ההומניזם החילוני, על אף הטוב והערכיות שבו, מנסה להעלות על נס את כבוד האדם בלי להזדקק לא־ל, וכך נידון בסוף לכישלון.

אדרבה, עבור הרב עמיטל, השואה העמידה סימן שאלה נצחי כלפי כל טענה שניתן לקרוא את מחשבותיו של הקב"ה. אך דווקא הצניעות האפיסטמולוגית הזאת, ההכנעה הדתית מפני מה שאין לדעת, יחד עם קבלת ההדרכה המוסרית והדרישות המוסריות עלינו, הן שיכולות להעניק לנו את הכוח ואת ההדרכה להמשיך לחיות אחרי השואה.

כתוצאה מכך, התקווה הפונה לעתיד, לדידו של הרב עמיטל, דורשת מאתנו לאמץ את האתגר הכפול של אמונה וחכמה, להחזיק הן בעבודת השכל והן בשאיפות הלב. להרפות מהניסיון לחתור למשמעותם של האירועים הוא להרפות מהקשרים בין השם לעולם ולחכמה בינה ודעת שהוא נטע בתוכנו. עם זאת, להעלות על הדעת שאנו יכולים להבין בבירור איך השם מנהל את העולם, ועל סמך תפיסה זו לנקוט בפעולות המביאות לסבל אנושי כאן ועכשיו, זהו לא רק ביטוי של יוהרה. זוהי סטייה מהאחריות שלנו לבדוק ביושר את עצמנו תוך כדי מבט רחב ודאגה בלתי-פוסקת לסבלם של בני האדם, אחריות שהיא, לתפיסתו של הרב, מאבני הפינה של יראת שמים ושל הגאולה.

איפה תורתו של הרב עמיטל פוגש אותנו, בקהילה שלנו? איזה אתגרים היא מציבה לנו ואיזה אופקים היא פותחת בפנינו?

אנו בקהילת הקהל מנסים לבנות ולחיות ולהצמיח תורה מעשית ותורת חיים מתוך עצם הקהילתיות שלנו – מתוך החיים שאנחנו בונים בצוותא, כיחידים, משפחות, כחברים וכקהילה.

אסיים בסיפור: פעם ספרתי לרב איך שאחרי שלמדתי את ספרו של אחד מגדולי תנועת המוסר לא חשתי את ההשראה והמסרים הרוחניים והמוסריים של אותה דמות שכה רבים ייחסו למחבר.

במקום לנזוף בי – בצדק – על הקלות בה לכאורה ביטלתי את דמותו של אותו גדול המוסר, הרב נשף עמוק ואמר לי "תשמע, ישנם כאלה שתורה שלהם בתוך הספרים שלהם, וישנם כאלה שה תורה שלהם בתוך החיים שלהם."

הרב לא הרבה לכתוב, והבנתי שהוא מדבר גם על עצמו.

באותו רגע למדתי ממנו – שוב שעלינו לחיות כך שתוך כדי ומעצם העשייה נכתוב ככל שביכולתנו ולמיטב הבנתנו את תורתנו - המתחדשת המנחמת ומאתגרת.

[1] מתוך שיחתו הראשונה של הרב עמיטל לאחר מלחמת יום כיפור, "למשמעותה של מלחמת יום הכיפורים," מובא בספרו המעלות ממעמקים (ירושלים-אלון שבות, תשל"ד), עמ' 17.

[2] הדברים נאמרו בבהירות בשיחתו של הרב עמיטל "מסר פוליטי או מסר חינוכי", עלון שבות 100 (תשמ"ג) עמ' 34-54, ונמצא באתר ישיבת הר עציון

[3] הרב יהודה עמיטל, "יום הקדיש הכללי/ אמירת קדיש ציבורית" (שיחה לעשרה בטבת, תשע"ד) נמצא באתר ישיבת הר עציון.

[4] בשיחתו משנת תשנ"ח, "הן יקטלונו לו אייחל" מובא בספרו של משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה (אלון שבות: תבונות, תשס"ב), עמ' 123. נמצא גם באתר הישיבה:

[5] מתוך ספרו, והארץ מתן לבני אדם: פרקי הגות וחינוך (אלון שבות: תבונות/ישיבת הר עציון, תשס"ד), עמ' 146 – מתוך פרק שלם המוקדש לנושא האנושיות.

[6] ח"ג, עמ' כז; שמונה קבצים א, עה.

[7] ראו אגרות הראי"ה כרך א עמ' 92-101