במה אתם פותחים עם הקטנים? בויקרא או בבראשית?

ישראל (רולי) רוזנר, פרשת ויקרא

"במה אתם פותחים עם הקטנים? בויקרא או בבראשית?

המקשן: "מה שמך, ילד-חן"? הילד: "אינני עוד ילד, אלא בחור הגון, שהחל בלימוד חומש למזל ולברכה". מקשן: "ואם בחור הגון אתה, הגד-נא, באיזה מן החומשים תלמד אתה". ילד: "אני אלמד בספר ויקרא".

בתחילת השבוע, כשכולם היו עסוקים בשאלה המשעממת והלא קיימת של שוויון בנטל, אני החלטתי לערוך במקביל משאל קטן: ראש הישיבה, שאלתי את הרב העומד כיום בראש ישיבת מרכז הרב, "במה אתם פותחים עם הקטנים? בויקרא או בבראשית? ברור שבויקרא," ענה הרב, "אתה מכיר מישהו שפותח בבראשית? אני התחלתי בבראשית, כל הממלכתיים דתיים מתחילים בבראשית בכיתה א'," עניתי, הוא הסתכל עלי ברחמים והמשיך לענייניו (כלומר לחתום על נייר שתומך במאבק החרדי כנגד גזירת הגיוס).

המשכתי: שני חסידי ערלוי פגשתי, בשעת ביטול תורה ופיקוח נפש גם יחד, הפסקת סיגריה, "ויקרא," הם ענו בפסקנות.

בערב התקשרתי לעוד ידיד שלי מחסידות תולדות אהרון: "ויקרוא," הוא ענה לי במבטא אשכנזי, "רק ויקרוא… אצלנו זה פשיטא, אחרי שמסיימים את ויקרוא מתחילים מבראשית".

הנה קטע מזכרונותיו של אליעזר מאיר ליפשיץ שהיה מראשי תנועת המזרחי: הוא מתאר את טקס החומש:

מלבד גיבור-היום היה עוד ילד הדור ומקושט: המקשן. והנה הציגו את שני הילדים זה מול זה על השולחן או על הכיסאות, והמקשן פתח ושאל, והילד החוגג ענה על השאלות:

המקשן: "מה שמך, ילד-חן"?

הילד: "אינני עוד ילד, אלא בחור הגון, שהחל בלימוד חומש למזל ולברכה".

מקשן: "מה-זה חומש?"

ילד: " הוא חמשה".

מקשן: "והמה חמשה, אפשר חמש לחמניות בפרוטה"?

ילד: "לא - אלה חמשת חומשי תורה, שנתן אלוהים למשה".

מקשן: "ומה שמותם?"

ילד: "שמותם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים".

מקשן: "ואם בחור הגון אתה, הגד-נא, באיזה מן החומשים תלמד אתה".

ילד: "אני אלמד בספר ויקרא".

מקשן: "ומה פרוש ויקרא - ומי קרא, אפשר בצלאל השמש

ילד: "לא - אלוהים קרא למשה לצוותו על הקורבנות".

מקשן: "ומה לך להלכות קורבנות?"

ילד: "כי הקורבנות טהורים, ואני ילד יהודי טהור, יבוא ילד טהור ויעסוק בקורבנות טהורים".

הילד רומז כאן לשאלתו של רב אסי: במדרש ויקרא רבה: "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין. יבואו טהורין ויעסקו בטהורין".

עדות מאוחרת יותר לתפישה זו שרדה בזיכרונותיו של אחד מחכמי ההלכה החשובים של המאה ה-11, רבי נסים בן יעקב מקיירואן, היא טוניס של היום. בין עבודותיו ההלכתיות החשובות ליקט רבי נסים קובץ סיפורים, שהעלה על הכתב בערבית, באותיות עבריות, כנהוג באותה תקופה, ושמו "חיבור יפה מן הישועה".

כותב רבי נסים בהמשך לאחד הסיפורים בקובץ:

"בהיותי עדיין צעיר שאלתי את אבי הרב יעקב בשעה שקראתי לפניו פרשת ויקרא: אדוני, למה נוהגים אנו להתחיל לימוד התינוקות בתורה מויקרא ואנו מניחים בראשית, שהוא ראשית לימוד התורה? כלום טוב לו למי שרוצה לקרוא בספר שיתחיל לקרוא מאמצעיתו ויניח את ההתחלה?... (אמר לי:) תשובתך בני על שאלתך היא, שה' יתעלה תיקן להקריב קרבנות כדי לכפר על חטאותינו, וכשהם מתקבלים נסלחים עוונותינו ומתכפרות אשמותינו. וכשחרב בית המקדש - ייבנה במהרה - ובטלו הקרבנות, התקינו אבותינו שנהא מתחילים בקריאת ילדינו מויקרא, מפני שיש בו זכר לקרבנות. ותיחשב לנו קריאתם לפני ה' יתברך כקרבנות שהקרבנו, ובזאת יכופרו לנו רבים מחטאותינו"

דברים אלה מלמדים ראשית לכל, שכזה אכן היה הנוהג שאביו של רבי נסים, מנהיגה הגדול של קהילת קיירואן וראש הישיבה, לא ניסה לערער עליו. ושנית, שהסברו למנהג אכן מחזק את הממד הפולחני, הטקסי: הקריאה בקורבנות כמוה כהעלאת קורבנות, והיא קודמת לכל הכרה אחרת באל. ומי ראוי לעסוק במלאכה? היחידים שנשארו טהורים.

בתוך סבב הטלפונים מתחילת השבוע החלטתי להתקשר לעוד שני אנשים הראשון היה אחד מנכדיו של המרן עובדיה יוסף, וסוף סוף קיבלתי חיזוק להגיון ולדרך בה לימדו אותי: "בראשית, כמובן שבראשית" הוא ענה והוסיף, אני בכלל התחנכתי בחב"ד בילדותי, וגם הם פותחים בבראשית. תלמיד נוסף של הרב עובדיה, בוגר ישיבת פורת יוסף, אישר לי את הדברים והוסיף בלי פסקנות: "ברוב תלמודי תורה הספרדים כיום פותחים בבראשית ולא בויקרא. אבל יש כאלה שעדיין דבקים בויקרא".

סיפור עברי קדום, מראשית ימי הביניים, סיפור שביאליק כלל בקובץ האגדות שלו "ויהי היום" ושאינו קשור לשלמה ודוד, כמו יתר הסיפורים בקובץ, מאיר את הסוגיה באור אחר:

מעשה בחסיד אחד זקן בן שבעים שנה שלא היה לו בן. ובכל יום ויום היה הולך לבית הכנסת. וכשהיו הנערים יוצאים מבית רבן, היה מחבקן ומנשקן והיה אומר להם: אמרו לי פסוקיכם. וכל אחד ואחד אמר לו פסוק אחד שלו, והיה בוכה ואומר: אשריכם שזכיתם לבנים שעוסקים בתורה. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן לו בן לשבעים שנה. כיון שהיה בן חמש היה מרכיבו על כתפו ומוליכו לבית המדרש. אמר לו (החסיד) לרבו: איזה ספר יתחיל בני ללמוד? אמר לו: בספר ויקרא. אמר לו: לא יתחיל אלא בספר בראשית, שהוא שבח להקב"ה. מיד פתח (המלמד) ספר בראשית.

יום אחד אמר הבן לאביו: עד מתי אתה מרכיב אותי על כתפך? הניחני לילך, אני יודע הדרך ואלך בעצמי. אמר לו: לך. כיוון שהלך, פגע בו שליח של מלך. כיוון שראה אותו שהוא יפה הרבה, לקחו והוליכו לביתו. וכשבא אביו לעת ערב לביתו ראה שלא שב בנו. הלך אצל רבו, אמר לו: בני ששלחתי אצלך היכן הוא? אמר לו: איני יודע, שלא בא היום ללמוד. כששמע אביו כך צעק ובכה והלך בפרשת דרכים ושאל: ראיתם בני? והיו אביו ואמו צועקים ובוכים ומתפלשין בעפר עד שעלתה בכייתם למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והביא חולי על המלך, ואמר לעבדיו: הביאו לי ספר רפואות! (פורים נכון?) וכן עשו. והקב"ה הפכו לספר בראשית. פתחו אותו עבדיו ולא היו יכולין לקרות בו. אמרו לו עבדיו: כמדומין אנו ספר יהודים הוא זה. ביקשו יהודים ולא מצאו. אמר השליח למלך: כשהלכתי בכפר של יהודים גנבתי משם תינוק, אולי הוא יודע לקרות בו. אמר המלך: לך והביאו לי. הלך והביאו לפניו. אמר המלך לתינוק: בני אם יודע אתה לקרות בזה הספר, אשריך ואשרנו.

כיוון שראה התינוק הספר צעק ובכה ונפל מלוא קומתו ארצה. אמר המלך: כמדומה לי שאתה ירא ממני. אמר לו: איני ירא ממך, אלא שאני יחיד לאמי ונתנני הקב"ה לאבי לשבעים שנה ולמדני ספר זה. אני יודע בטוב לקרות. פתח לו מן בראשית וקרא עד "ויכולו". אמר לו: אתה יודע לפרשו? אמר לו: הן. מיד נתן הקב"ה בו דעה חוכמה ותבונה ופירש לו הכל. כששמע המלך גבורתו של הקב"ה, מיד עמד ממיטתו וישב במקומו עד שפירש לו הכל. אמר לו המלך: רפואה באה לי על ידך, שאל ממני מה שתחפוץ ואתן לך. אמר לו התינוק: איני מבקש ממך מאומה אלא תחזירני לאבי ולאמי. מיד ציווה המלך להוליכו לבית גנזיו, ונתן לו כסף וזהב ומרגליות והשיבו לאביו ולאמו. כשראוהו אביו ואמו, נתנו שבח והודיה להקב"ה, ובאותה שעה שמחו שמחה רבה. מכאן אמרו חכמים: ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כל כך, המלמד לבנו תורה או משנה על אחת כמה וכמה, ומה זה שלא כיבד אביו אלא שעה אחת נתן לו הקב"ה כבוד זה, המכבד אביו ואמו יום ולילה, על אחת כמה וכמה שישלם לו הקב"ה שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

הסיפור הזה הוא אחד הגילויים המוקדמים של התבנית הסיפורית הידועה בשם "התינוק שנשבה". לא ארחיב על החרדה היהודית מפני תינוקות שנחטפו ע"י הסביבה הנוצרית בימי הביניים, בשביל זה יש את אפרים שהם. במקום זה אתמקד בפסקה האמצעית, בה שואל האב את הרב במה לפתוח עם הילד? אצטט את נוסחו של ביאליק, בלשונו המיוחדת (כפי שאבי הקריא לי אותה): "ויען הרב: בספר ויקרא, כמשפט כל הילדים. ויאמר האב: לא אדוני הרב, כי בספר בראשית יחל, כי ראשית דברי הספר הזה הם שבח ותהילה לאלוהי עולם, בורא שמים וארץ וכל צבאם. יקרא נא הילד בספר הזה וידע מה גדלו מעשי אלהים ומה רבה תפארת עולמו".. עכשיו תארו לכם את הסיפור הזה, רק בשינוי קל בו הילד לומד את ויקרא והמלך השובה שקורא לילד לפענח לו את הספר נתקל בנער תמים וקט, ואשר בקי ויודע לעומקם דיני שחיטה ודם, דיני עולה והפרשות, עם ובלי החלב, ועם ובלי היותרת והכבד. מה הוא היה חושב על הילד הזה? על העם ממנו הוא מגיע? ומה הוא היה עושה לו.

האב הנבון של הילד הוא גיבורו האמיתי של הסיפור שכן הוא כמו צופה את התפתחות העלילה ומבין שכדאי שילדו ילמד להכיר את העולם - לפני שיעסוק בדם, בעולות וזבחים. הוא גם יודע שעל אף שהדבקות היהודית קוראת לו להידרש למדרש הטהורין לטהורין אך הוא מעדיף להיאחז בשכל הישר.

לא להתחכם ולהתחיל מבראשית.