מגדל בבל: על הסכנה הטמונה בקונפורמיות אוטומטית

יערה רוזנר מנור, פרשת נח (תשפ"ב)

אם החשש הוא מלהיות נפוצים על פני כל הארץ, לא בטוח שהשימוש במגדלים אייקוניים שראשם בשמים כטריגר להגדרה עצמית הוא בדיוק הטקטיקה הרלוונטית. ובכל מקרה, רצוי כנראה לגבות את המהלך האייקוני בתשתית אנושית-כלכלית-קהילתית מתפקדת

נפתח בפרק יא, ובעיקר בארבעת הפסוקים הראשונים בו:

וַיְהִי כׇל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים׃ וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ בראשית יא, א-ד

אחרי תיאור גנאלוגי מפורט בפרק י' ורגע לפני קורות שושלת שם שמובילה אותנו לאברהם אבינו, פתאום חיתוך חד – איזו שאיפה לאחדות, להיות ל'שפה אחת ודברים אחדים'. והפעולה שנבחרת כדי לסמן את האחדות: עיר ובליבה מגדל וראשו בשמים.

אבקש להקדיש את הדקות הקרובות לקשר המוזר או – כך אבקש לטעון – הסתירה המובנית בין פסוק א' - "ויהי כל הארץ, שפה אחת ודברים אחדים" לבין פסוק ד': הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ".

המילים 'שפה אחת ודברים אחדים' העלו בי אסוציאציה פרועה מעט, לפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום. פרום כותב הרבה על הבדידות. על הצורך בקשר, ועל המנגנונים אותם מפתחים בני האדם והמחירים אותם הם מוכנים לשלם בכדי להימלט מהבדידות. הספר היותר ידוע שלו הוא 'אמנות האהבה' אבל הספר היותר רלוונטי לעניינינו הוא לדעתי דווקא "מנוס מחופש" - ספר דק-כרס שפורסם, לא במקרה כמובן, בשנת 1941.

אחד המנגנונים אליהם פרום מתייחס שם הוא מה שהוא מכנה 'קונפורמיות אוטומטית' - Automatum conformity. ביטול הייחודיות של הפרט באמצעות התאמה מוחלטת לדרישות ולציפיות של החברה. במובן מסוים ניתן לראות בפסוק א' ''ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים''מעין קונפורמיות אוטומטית כזו - תגובה שכנגד לפרק י' - זה הולך ומתרחב, הולך ומתפצל, הולך ומתבלבל - הפרטים הופכים בהדרגה לנקודות קטנות יותר ויותר על רשת שהולכת וגדלה - והחרדה מהניתוק ומהבדידות הולכת וגדלה ומביאה במובן מסוים לשאיפה לאחדות מוחלטת: 'שפה אחת ודברים אחדים'.

ואז - נבחרת הפעולה - וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם.

מגדל ניחא, רכיב הנדסי-ליניארי (דבר מתבסס על דבר, השלם הוא נגזרת ישירה של סדרת פעולות מובנית - סיבות ותוצאות). בכדי להקים מגדל אכן יש צורך באחידות הפעולה. השאיפה ל'שפה אחת ודברים אחדים' בהחלט מובנת ואפילו נדרשת.

אבל הסיפור לא מדבר רק על מגדל - הוא מדבר על עיר. וכאן אנחנו נמצאים בניגוד כפול:

איור מס. 1 לקוח כמובן מהספר 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' המתארת את הקמתה של עוד עיר עברית אחת - הלא היא תל אביב. גם תל אביב היא עיר שנוצרה 'יש מאין', 'עלתה מהחול' - עיר שהיא תוצר של החלטה. בחרתי בספר הזה דווקא כי הוא מציג תמונה הפוכה - העיר נוצרת ע"י הפרטים המרכיבים אותה, שכל אחד שונה וייחודי. הכנר, מנקה הרחובות, היחסים בין השכנים.-- האינטימיות המקומית, שמחות היומיום הקטנות, המכנים המשותפים - כל אלה הם בדיוק ההיפך מהקונפורמיות האוטומטית, ואין בהם שום מימד של אחדות.

איור מספר 2 מציג סתירה נוספת - עיר, לעולם תהיה מבוססת על מערך רב רובדי מורכב, בו פועל מספר עצום של פרטים- שמקושרים זה לזה באין-ספור צורות של קשרים. ערים (ומערכות חברתיות-כלכליות באופן כללי) אינן יכולות לתפקד אחרת. ערים המבוססות על 'דברים אחדים' (ערים שמבוססות על מוטיבציה כלכלית/בטחונית/אידאולוגית אחת - כמו למשל ערים סובייטיות או ערי חגורת הברזל האמריקאית), נדונות למוות בייסורים, או במקרה הטוב לשינוי הדרגתי (למשל ירוחם של העשורים האחרונים). במילים אחרות: רב הרובדיות, המורכבות, הסתירות הפנימיות, מאבקי הכח, אלה למעשה הדברים שיוצרים ערים טובות. המוני תנועות של המוני אינדיבידואלים, לאורך מאות שנים, יצרו את הערים שהיום נגדיר כערים יפות, ונהיה מוכנים לשלם ממיטב כספנו וזמננו כדי ליהנות מהן, לעלות על מטוס ללונדון או לניו-יורק, או לפחות על אוטובוס לתל אביב.

בפרק יא, מתואר מהלך אחר. מהלך תכנוני, אחוד, רציונלי, עם מוטיבציה ברורה: 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל, וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ'. ממש אריך פרום פשיטא: החרדה מהמפורק, מהמפוצל, מהפרטי שמאבד אחיזה, מאובדן השליטה, ותגובת הנגד: מהלך תכנוני מובהק, סימבולי, שמייצר את הקשר הבלתי ניתן להתרה בין תכנון, כח, (כסף) וזהות.

את הסכמה שחלקכם מחזיקים יצר מדען מבריק בשם יניר בר-ים. הסכמות משמאל מייצגות את פרק י' - מערכת משפחתית-שבטית שבה מקומו של הפרט נקבע ביחס להקשר המשפחתי-חמולתי, וביחס אליו בלבד - כל יתר ההיבטים של חייו אינם רלוונטיים לעניין. ניתן למפות מי קשור למי ואיך (אגב, כך אנחנו ממפים קהילות שבטיות-חמולתיות עד היום. פארג' אבו-אביע לא אומר לי כלום, יש מאה פארג' אבו-רביע לפחות, אבל פארג' אבן-סאלם, אבן-חמאד - או, עם זה אני כבר יכולה לעבוד. כזה יש כנראה רק אחד).

אבל זו אינה סכמה של עיר. ערים, גם ערים קטנות יחסית כמו אלה של העולם העתיק, נראות הרבה יותר דומה לסכמות הימניות - הרבה מאד פרטים שקשורים זה לזה בהרבה מאד דרכים ומייצרים רשתות מורכבות, או מה שאנחנו החוקרים נקרא ‘Non-Linear System’.

זה קורה בגלל ריבוי הקשרים בין הפרטים, ובעיקר ריבוי צורות הקשרים (לכל אחד מאיתנו יש גם מקום מאד מסוים במשפחה, והוא אולי גם הורה בגן, ואולי היא גם בקשר מקצועי עם כך וכך קולגות עם כך וכך סוגי קשרים, ו...ו....ו...). זה קורה גם בגלל שכל הפרטים הם דינמיים - הם כל הזמן רבים ומשלימים, מתנתקים ומתחברים, יוזמים ומתעייפים, ומשנים דעה, ואז פועלים בדיוק הפוך ממנה. בקיצור - מהומה שלמה.

במילים אחרות, אם החשש הוא מלהיות נפוצים על פני כל הארץ, לא בטוח שהשימוש במגדלים אייקוניים שראשם בשמיי-ם כטריגר להגדרה עצמית הוא בדיוק הטקטיקה הרלוונטית. ובכל מקרה, רצוי כנראה לגבות את המהלך האייקוני בתשתית אנושית-כלכלית-קהילתית מתפקדת, מהסוג שיכול להיווצר רק בהדרגה, בתנועות קטנות, במאמץ מתמיד לדיוק ולהתאמה (חזרנו לפרק י' ולהמשך פרק יא').

ואז מגיע פסוק ח', שבמבט ראשון נראה כמו עונש: "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר".

האם הפיצול הוא באמת עונש?

רד"ק מביא נקודת מבט אחרת, כזו הרואה במה שנראה כקטסטרופה, דווקא אפשרות יחידה להצלה לטווח ארוך: "...וידעו גם כן, כי ברבות בני האדם לא יכילם מקום אחד כבקעת בבל או אפילו גדולה ממנה". כלומר - הפיזור, למעשה, מגיב לעקרון האקולוגי המוכר לכולנו, והוא כושר הנשיאה (מה שכמובן מחזיר אותנו לסיפור המבול, ומישהו אחר, בדבר תורה אחר ודאי כבר דיבר או ידבר על המבול שאנו מביאים על עצמנו).

כושר הנשיאה של הבקעה מעצם היותה מקום גיאוגרפי-קונקרטי הוא מוגבל. זה נתון אובייקטיבי. בבוא היום, כשיתרבו בני האדם, לא תוכל עוד הארץ לשאת אותם, ויהיה עליהם להתפצל. פיצול עתידי, משמעו כמובן קונפליקט ומאבק כח (האחד יישאר, השני יאלץ לעזוב). מדבריו של רד"ק עולה, כי ניתן לראות בפיזור דווקא הצלה. הפיזור, מבטל בפועל את קוצר הראות הזמני של בני האדם, את אותה 'קונפורמיות אוטומטית' שמפניה מזהיר אריך פרום, זאת שמתכנסת לדברים אחדים במהירות שיא לצורך הפרויקט המשותף. הפיזור מחזיר אותנו לפרק י' – רב הגוונים, העשיר והמורכב. למעשה הוא זה שימנע או לכל הפחות ידחה את הקונפליקט העתידי על משאבים מוגבלים, והוא זה שיאפשר צמיחה איטית, רבת פנים, מותאמת יותר, מדויקת יותר. ומכאן את המשך הפרק וממנו אל פרשת לך לך.

אולי.

טוב, אז מה למדנו על עצמנו?

אולי שמורכבות היא בדרך כלל דבר מבורך. שסתירות פנימיות הן נשמת החיים של כל אורגניזם באשר הוא (ובכלל זה כנראה גם משפחות אוהבות, חברויות ארוכות טווח, וקהילות שוויוניות בירושלים). שפתרונות מהירים שמטרתם המרכזית היא איחוד סביב אייקון כוחני או סימבולי עשויים להתגלות כיעילים פחות ואפילו קטלניים, וגם – כן, שלפעמים מה שנראה כמו משבר או קטסטרופה, הוא בדיוק המהלך שיציל אותנו מעצמנו בטווח הארוך. או כמו שאומר הגבאי לשעבר שאיתו אני חולקת את חיי כשמשהו נראה כמו משבר או קטסטרופה: 'נו, אז שישתו כוס מים'.

שבת שלום